ידיים, פרק ג, משנה ב. המסכת שלנו עוסקת בטומאת ידיים, תקנת חכמים שנשענת על ההכרה שהידיים נוגעות בדברים שאדם אינו משגיח עליהם. כשהידיים מקבלות טומאה, אין הן נעשות ראשון לטומאה אלא שני לטומאה. משנתנו קובעת עכשיו אילו מקורות מביאים את הידיים למעמד הזה, ואחר כך שואלת שאלה חדה: את מי ידיים כאלה מסוגלות לטמא הלאה?
השורה הראשונה של המשנה מעמידה קנה מידה. "כל הפוסל את התרומה": כל דבר שיש בו כוח לפסול תרומה, גם הוא, בלשון המשנה, "מטמא את הידיים", מקור שמעביר טומאה לידיים ומעלה אותן לדרגת "שניות", שני לטומאה. עוצמתו של כל מקור ביחס לידיים נמדדת אפוא במבחן אחד: האם הוא מסוגל לפסול תרומה?
ועכשיו המחלוקת. "היד מטמאה את חברתה, דברי רבי יהושע": יד אחת מעבירה טומאה לחברתה, וזו דעת רבי יהושע. אם יד ימינו של אדם נטמאה ואחר כך נגעה בידו השמאלית, גם השמאלית טמאה עכשיו.
"וחכמים אומרים, אין שני עושה שני": חכמים חולקים. שני לטומאה אינו מוליד שני לטומאה נוסף. מאחר שהיד שנטמאה היא עצמה שני, אין בכוחה להעביר את המעמד הזה ליד השנייה. זהו הכלל שכבר מוכר לנו: הטומאה נחלשת ככל שהיא מתגלגלת, ושני פשוט אינו חזק דיו כדי ליצור שני חדש.
ראייתו של רבי יהושע
"אמר להם, והלא כתבי הקודש שניים ומטמאין את הידיים": רבי יהושע הקשה על חבריו מכתבי הקודש, ספר תורה ושאר הכתובים הקדושים. מדברי חכמים דרגתם של המגילות הללו היא שני לטומאה, ומדברי חכמים כל האוחז בהן מטמא בכך את ידיו. הרי לפנינו, בפירוש, שני שעושה שני. כיצד אפוא יכולים חכמים לקבוע כלל גורף ששני לעולם אינו מסוגל להוליד שני?
תשובת חכמים
תשובתם באה בשלושה חלקים. ראשית: "אמרו לו, אין דנין דברי תורה", אין למדים דין מן התורה "מדברי סופרים", מדין דרבנן. שנית: "ולא דברי סופרים מדברי תורה", וגם הלימוד ההפוך פסול, ללמוד דין דרבנן מדין תורה. שני תחומים נפרדים הם, ומה שנכון באחד אינו עובר לשני. ושלישית, וזו הנקודה החדה ביותר: "ולא דברי סופרים מדברי סופרים", אפילו תקנת חכמים אחת אינה יכולה לשמש בסיס ללמוד ממנה תקנה אחרת.
החלק האחרון הוא לב התשובה. כשתיקנו חכמים ששני אינו עושה שני, לא היו מחויבים לחוקק אותו דבר בדיוק בכל מקרה ומקרה. הגזרה שגזרו בעניין הידיים והגזרה שגזרו בעניין כתבי הקודש הן שתי תקנות דרבנן נפרדות, וכל אחת מהן נקבעה בהיקף ובגדרים שנדרשו למטרתה שלה. החכמים שיצרו את הכללים האלה היו רשאים לבנות בתוכם כל תנאי שראו לנכון. לפיכך העובדה שכתבי הקודש אכן מטמאים את הידיים אינה מוכיחה מאומה לגבי הכלל הכללי, שהרי אין תקנת חכמים בתחום אחד ראיה לתקנת חכמים בתחום אחר.
כדאי לקחת את הלקח הזה איתנו. גזרות חכמים הן כלים מדויקים, מותאמים לחשש שהוליד אותן, ואי אפשר להניח שההיגיון של גזרה אחת שולט מאליו בגזרה הבאה.