ידיים, פרק ג, משנה ד. חלק זה של הפרק עוסק בתקנת חכמים שכתבי הקודש, כלומר מגילות ספרי התנ"ך, מטמאים את הידיים הנוגעות בהם. משנתנו שואלת שאלה ממוקדת יותר: מה דינו של הקלף החלק שסביב הכתב? האם לגיליון יש אותו מעמד ככתיבה עצמה?
ראשית מילה על אופן היווצרות הגזירה, שכן המשנה עצמה אינה מפרשת את טעמה. את התרומה, הפירות המופרשים לכוהנים, נהגו להצניע באותו מקום שבו הוחזקו ספרי הבית, מתוך הרגשה מתבקשת שקודש ראוי שיישמר עם קודש. הבעיה הייתה שמחסן של תבואה מזמין עכברים, ועכבר המכרסם את דרכו בחדר כזה אינו מבחין בין מזון לקלף. הספרים היו נפסדים. פתרון החכמים היה עקיף אך יעיל: הם קבעו שספרי קודש מטמאים בדרגת שני לטומאה, כך שכל מי שנגע בהם נשארו ידיו טמאות, וידיים במעמד זה פוסלות את התרומה. משעמדה התרומה עצמה להפסד, חדלו בני אדם להניח את השניים זה בצד זה, והספרים ניצלו. הפרק כולו עוסק אפוא בגבולות אותה הלכה: אילו כתבי קודש היא כוללת, וכמה מכל אחד מהם.
ועתה ללשון משנתנו. "גליון שבספר" הוא הקלף שאין עליו כתב במגילה. המשנה מונה היכן נמצא חלל ריק כזה: "שמלמעלה ושמלמטה", השוליים שמעל העמודות והשוליים שמתחתן, וכן "שבתחילה ושבסוף", השטח החלק שבפתיחת המגילה והשטח החלק שבסופה. על כל אחד ואחד מהם פוסקת המשנה "מטמאין את הידים": הם מטמאים את ידי האדם. הקלף שאין עליו כתב אינו אפוא עודף בלבד; הוא חלק מן הספר, וגזירת חכמים חלה עליו כשם שהיא חלה על העמודות הכתובות.
רבי יהודה מסתייג לגבי פרט אחד מאותה רשימה. לדעתו השוליים שבסוף המגילה "אינו מטמא", אינם מטמאים, "עד שיעשה לו עמוד", כל זמן שלא נקבע בו העמוד שהמגילה נגללת עליו. כל עוד חסר העמוד, לא נכנס אותו קלף לשימוש כחלק מספר שלם, ולפיכך לא קיבל את מעמד הספר.
הברטנורא מביא את שיעורי הסופרים העומדים מאחורי רשימת המשנה. סביב כל עמודה משאיר הסופר קלף חלק: רוחב שלוש אצבעות בשפה העליונה, וטפח בשפה התחתונה. נדרשים שטחים ריקים גם במקום שהמגילה מתחילה ובמקום שהיא מסתיימת. שולי הפתיחה צריכים להיות רחבים: ארוכים די כדי להקיף את המגילה הגלולה כולה, כך שמה שנראה מבחוץ יהיה קלף חלק ולא הכתב עצמו.
מדוע שוליי העטיפה נמצאים בתחילה ולא בסוף? מפני שמגילה מסוג זה נגללת לכיוון תחילתה, מן הסוף אל ההתחלה. הברטנורא ממשיל זאת למזוזה, שגלילתה מתחילה ב"אחד" ומתקדמת לעבר "שמע", משמאל לימין. ממילא נשאר הקצה הנגדי של המגילה לעמוד, ויש להותיר שם קלף חלק במידה מספקת עבורו.
הברטנורא מוסיף אחר כך הגבלה חשובה: כל האמור נוהג במגילה שיש בה חמישה חומשי תורה בלבד. אם חיבר אדם תורה, נביאים וכתובים למגילה אחת, כל הסדר מתהפך. שם שוליי העטיפה הארוכים נותרים בסוף המגילה, ברוחב המספיק להקיף את כל הגליל, והמקום המיוחד לעמוד נמצא בתחילה.
הטעם הוא עניין של כבוד. אם מגילה מחוברת כזו הייתה נגללת לכיוון תחילתה, התורה הייתה מסתיימת בשכבה החיצונית, כתובים בפנים ביותר ונביאים באמצע. פירוש הדבר שהתורה, הקדושה שבספרי התנ"ך, משמשת כיסוי מגן לספרים שקדושתם פחותה ממנה, והברטנורא קורא לזה גנאי. לפיכך כיוון גלילת המגילה ומקום העמוד שלה תלויים בשאלה אילו ספרים כלולים באותה מגילה.
לימודה של משנה זו הוא אפוא שהקדושה נמשכת מעבר לדיו. השוליים החלקים של מגילת קודש הם חלק מן המגילה, ונתונים לאותה גזירה שנועדה לשמור על כתבי הקודש שלנו, ואף הכיוון שבו נגלל הקלף מבטא את הכבוד הראוי למילים שהוא נושא.