מסכת ידים, פרק א, משנה ב. מסכת ידים, השנייה מן הסוף בכל הש"ס, כולה נתונה לנטילת ידים, ליציקת המים על גב הידים. המשנה הראשונה עסקה בשיעור המים הנדרש; כאן עובר המבט אל הכלי המחזיק את המים. מתוך מה מותר לצקת, ומה אינו נחשב כלל?
בכל סוגי הכלים נוטלין
בכל סוגי הכלים נוטלין
המשנה פותחת בכלל רחב: "בכל הכלים נותנין לידים", מוצקים מים על הידים מתוך כלים מכל סוג שהוא. ומיד היא מוסיפה שלוש דוגמאות מפתיעות, כל אחת בלשון "אפילו": "בכלי גללים", כלים העשויים מגללים; "בכלי אבנים", כלים החצובים מאבן; "בכלי אדמה", כלים של אדמה שלא נצרפה בכבשן. שלושתם כשרים לנטילה.
ומדוע היה עולה בדעתנו לומר אחרת? מבאר הברטנורא שאין שלושת החומרים הללו נחשבים כלים כלל לענין דיני טומאה; אין הם מקבלים טומאה, ובהקשר זה אין ההלכה מתייחסת אליהם ככלים. לפיכך אפשר היה לחשוב שגם כאן הם פסולים. באה המשנה ומלמדת שלנטילת ידים הם כשרים לגמרי.
מה שאין נוטלין בו
מה שאין נוטלין בו
ועתה הצד השני. "אין נותנין לידים", אין יוצקים מים לידים, מתוך דברים מסוימים: "לא בדפנות הכלים", לא בדפנות של כלים, כלומר בשברים שנשארו מכלי; "ולא בשולי המחץ", לא בתחתיתו של המחץ; "ולא במגופת החבית", לא בפקק שבפי החבית. (ושים לב: המגופה אינה פי החבית עצמו אלא הפקק התקוע באותו פה.)
ועל כל אלה מוסיפה המשנה "ולא יתן לחברו בחפניו": לא יאסוף אדם מים בשתי חפניו ויציקם מהן על ידי חברו.
טעם אחד מקיף את כל הרשימה הזאת. אומרת המשנה "מפני שאין ממלאין", שאין ממלאים מים, והכוונה למים של פרה אדומה; "ואין מקדשין", ואין מקדשים אותם מים בנתינת האפר; "ואין מזין מי חטאת", ואין מזים ממי החטאת; וגם הידים אינן נוטלות, "אלא בכלי", אלא בכלי אמיתי. נטילת ידים נמנית אפוא יחד עם כמה עבודות שכולן מקפידות על כלי ממש.
וממשיכה המשנה באותו קו: "ואין מצילין בצמיד פתיל", מכסה הצמוד ואטום מציל מן הטומאה, "אלא כלים", אלא לכלים אמיתיים. וכן "שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים": דבר המונח בתוך אווירו של כלי חרס, אין מצילים אותו מטומאתו אלא אם הוא כלי אמיתי.
הערה בדקדוק
הברטנורא מתעכב כאן על התיבה "שאין" שבסוף. אות השי"ן משמעה בדרך כלל "אשר" או "מפני ש", אבל כאן, הוא אומר, היא משמשת כוי"ו החיבור ופירושה פשוט "ו": ואין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים.
והוא מביא תקדים מן הפרק הראשון של מסכת ביצה, שם אומרת המשנה שאפר כירה מוכן הוא, באותה תחילית שי"ן. והגמרא שם מבארת שהכוונה "ואפר כירה מוכן הוא". כך גם במשנתנו, יש לקרוא את השי"ן כוי"ו החיבור ולא כנתינת טעם.
מפני מה נפסלו הדברים הללו
ובחזרה להלכה למעשה, מפרט הברטנורא מדוע אין הדברים הפסולים עומדים במבחן.
- דפנות הכלים פסולות מפני שאינן אלא שברי כלים, וחרס שבור אינו כלי בעצמו.
- מגופת החבית פסולה מפני שלא נעשתה מעולם כדי להחזיק דבר או לטלטלו בתוכה. היא נעשתה לשמש כיסוי ופקק לחבית, וכיסוי אינו כלי.
משנה ב מותחת אפוא את הגבול בבירור: חומר הכלי אינו מעלה ואינו מוריד, אפילו גללים, אבן או אדמה כשרים, אבל צריך שיהיה כלי אמיתי, העשוי להחזיק, ולא שבר, ולא כיסוי, ולא חפניו של אדם.