ידיים, פרק ג, משנה א. המסכת שלנו עוסקת כולה בהלכות ידיים: כיצד הן מקבלות טומאה, כיצד הן נטהרות, ומה הן מטמאות לאחר שנטמאו. היסוד שעליו נשענת כל הסוגיה הוא יסוד מדברי חכמים. הידיים עסקניות, הן נוגעות במה שאדם אינו משגיח עליו תמיד, ולכן חשדו בהן. כשהידיים באות במגע עם מקור טומאה, גזרו חכמים שהידיים עצמן נטמאות בדרגה מסוימת, וטומאה זו חשובה דיה לפסול תרומה. הפרק שלנו נפתח בשאלה מהי בדיוק אותה דרגת טומאה שהידיים מקבלות.
המקרה שבו פותחת המשנה הוא בית שהוחזק כבית מנוגע, בית שנראה בו נגע צרעת הבתים המתואר בתורה. בית כזה מטמא את הנכנס לתוכו, ומטמא גם את הבגדים שעליו. אבל מה יהיה אם האדם לא נכנס פנימה? מה יהיה אם רק הושיט את ידיו לתוך הבית, כך שהידיים נכנסו והשאר נשאר בחוץ?
פסקה של המשנה: "המכניס ידיו לבית המנוגע, ידיו תחילות, דברי רבי עקיבא", המושיט את ידיו לבית מנוגע, ידיו "תחילות", כלומר ראשון לטומאה. זו שיטת רבי עקיבא. "וחכמים אומרים, ידיו שניות", וחכמים אומרים שידיו אינן אלא שניות, שני לטומאה.
לאחר מכן מרחיבה המשנה את המקרה לכלל, ושתי הדעות חוזרות בו. "כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא את הידיים להיות תחילות, דברי רבי עקיבא", כל דבר שמטמא את בגדיו של אדם בשעת מגעו בו, מטמא גם את ידיו להיות ראשון לטומאה, לדעת רבי עקיבא. "וחכמים אומרים להיות שניות", חכמים סוברים שבכל המקרים האלה הידיים נעשות שני לטומאה בלבד. רבי עקיבא סובר שמקור טומאה שכוחו גדול עד כדי להגיע לבגדיו של אדם, בוודאי מותיר את ידיו בדרגת ראשון מלאה, וחכמים סוברים שגזרת חכמים בעניין ידיים לא נתנה להן מעולם יותר ממעמד של שני. המשנה מספרת שחכמים ורבי עקיבא הקשו זה על זה בעניין זה, וכל צד בדק אם שיטת חברו מתיישבת עם הטומאות שמצינו במקומות אחרים.
להלכה נפסק כדברי חכמים: ידיים שנטמאו דרגתן דרגת שני. זו ההנחה שעליה נשען שאר הפרק, ויש בה משקל של ממש, שהרי גם שני די בו לפסול תרומה, אף שאין בו כוחו של ראשון.