ידיים, פרק א, משנה א. עם מסכת זו אנו מגיעים למסכת שלפני האחרונה בכל הש"ס. מסכת ידיים כולה עוסקת בנטילת ידיים, ופרק א נפתח בשאלה המעשית הבסיסית ביותר: כמה מים צריך?
המשנה משיבה בשלבים. "מרביעית נותנין לידיים, לאחד אף לשניים": ברביעית מים, כשלוש אונקיות ומשהו, אפשר ליטול ידיים, וכמות זו מספיקה לאדם אחד ואף לשניים. "חצי לוג לשלושה או לארבעה": חצי לוג, שהוא שתי רביעיות, די בו לשלושה אנשים או לארבעה. "מלוג לחמישה ולעשרה ולמאה": בלוג שלם, כלומר ארבע רביעיות, אפשר ליטול חמישה, עשרה ואף מאה. במילים אחרות, משעה שהכלי מחזיק לוג, שיעורו אינו מגביל עוד את מספר הנוטלים ממנו, אף שברור שיהיה צורך למלאו שוב ושוב כשהתור מתקדם.
הרביעית עצמה
הברטנורא נותן לנו את השיעור המדויק: רביעית היא רביע הלוג, ובנפח היא כביצה ומחצה. זהו השיעור המינימלי שבו אפשר לקיים נטילת ידיים כלל.
מדוע רביעית אחת מספיקה לשני אנשים? מבאר הברטנורא שהדרישה היא שתהיה רביעית בתחילה. אם היה בכלי רביעית, נטל ממנו הראשון, ואחר כך נטל השני מן המים שנשתיירו, נטילתו של השני כשרה אף שאין שם עוד רביעית שלמה. המים שנותרו נחשבים מי טהרה, ואפשר לסמוך עליהם.
הרמב"ם הבין את הקולא בצורה מצומצמת יותר. מאחר שנטילת ידיים נעשית בשתי שפיכות מים על הידיים, מעמיד הרמב"ם הלכה זו רק בשפיכה השנייה: שם אין השני צריך רביעית שלמה, שהרי ידיו כבר נטהרו במים הראשונים. אבל למים הראשונים סובר הרמב"ם שכל אחד ואחד צריך רביעית שלמה לעצמו. הברטנורא מציין שרבותיו לא פירשו את המשנה כדרך הרמב"ם.
מדוע שלושה צריכים שתי רביעיות
על ההמשך של המשנה מקשה הברטנורא קושיה חדה. עשה את החשבון: אם רביעית אחת מספיקה לשניים, שלושה היו צריכים להסתפק ברביעית ומחצה. ומדוע אם כן המשנה מצריכה חצי לוג שלם, שתי רביעיות שלמות, כדי ששלושה או ארבעה יטלו?
תשובתו היא הערה על טבע האדם. כשקבוצה נוטלת מכלי אחד, יש לחוש שלא ידקדקו לשפוך על כל היד עד הפרק, שכן כל אחד ישתדל לחסוך במים כדי שיישאר די לבא אחריו. דווקא מפני שאנשים מתחשבים זה בזה, עלולים הנוטלים הראשונים לקצר בנטילת עצמם. לפיכך מצריכה המשנה עודף מים, שלא ירגיש אדם דחוק.
שיטת רבי יוסי
רבי יוסי מוסיף תנאי, בלשון "ובלבד". תנאו הוא "שלא יפחות", כלומר שלא יחסר, "לאחרון שבהן מרביעית", לאחרון שבחבורה, פחות מרביעית. רבי יוסי מודה שלוג יכול לשמש חמישה, עשרה או מאה, אך לדעתו הנוטל האחרון חייב למצוא בכלי רביעית שלמה כשמגיע תורו. הברטנורא מציין שאין הלכה כרבי יוסי.
מוסיפים על המים האחרונים ולא על הראשונים
ההלכה האחרונה שבמשנה עוסקת בהוספה: "מוסיפין על השניים", מוסיפים על המים האחרונים, "ואין מוסיפין על הראשונים", ואין מוסיפים על המים הראשונים. הברטנורא מבאר מה עומד ביסוד ההבחנה.
כלל הוא בנטילת ידיים שהמים צריכים להגיע עד פרק הזרוע. והנה, לאחר ששפך אדם את המים הראשונים על ידיו, ידיו עצמן טהורות, אבל המים שעודם עליהן אינם טהורים. אם ינגב את ידיו במטלית או במגבת ואחר כך יגע בלחות שעברה לאותה מטלית, יחזרו ידיו ותיטמאנה, ואם יאחז אז בכיכר של תרומה, תיטמא הכיכר. מטעם זה המנהג הרגיל הוא שפיכה שנייה: המים השניים באים לטהר את המים הראשונים שנשארו על הידיים.
לאור זאת מתבררת הבחנת המשנה. אם השפיכה השנייה לא הגיעה עד פרק הזרוע, יכול פשוט להוסיף מים ולשפוך על המקום שהוחסר, והמים הראשונים שעל ידיו נטהרים. למשל, אם המים הראשונים כיסו את היד עד הפרק והמים השניים הגיעו רק עד קשרי האצבעות, שופך שוב ומכסה מקשרי האצבעות ועד הפרק.
במים הראשונים הדין שונה. אם השפיכה הראשונה לא הגיעה עד הפרק, אינו יכול לחזור ולהוסיף מים כדי להשלימה. עליו לנגב את ידיו ולהתחיל מחדש, ולשפוך מים המגיעים עד הפרק בפעולה אחת. אין נוטלים חצי יד ואחר כך את החצי השני במים הראשונים; הכול צריך לבוא בבת אחת.
הרי שמשנה א נתנה לנו גם את שיעורי המים הנדרשים לאדם אחד או לרבים, וגם את ההבדל היסודי בין המים הראשונים, שצריכים להיות שלמים מתחילתם, ובין השניים, שאפשר להשלימם.