תרומות פרק ד', משנה י"ב - משנה נהדרת. המשנה עוסקת בשני כלים שבכל אחד מהם חמישים סאה של חולין, וסאה של תרומה נפלה לתוך אחד מהם, אך אין ידוע לתוך איזה מהם. בסך הכול יש כאן מאה סאה של חולין כנגד סאה אחת של תרומה, אלא שהתרומה נפלה לאחד מהם בלבד, ושני הכלים אינם מצטרפים - בכל כלי בפני עצמו אין אלא חמישים. האם די בכך?
שיטת תנא קמא:
כלים שתכולתם עשויה להתערבב: כאשר מדובר בשני כלים שתכולתם עשויה להתחבר בעתיד - אפשרות מציאותית ומובחנת - מתירים לצרף את תכולתם יחד, וחמישים ועוד חמישים עולים למאה, והיא השיעור הנדרש. זו קולא שהותרה משום שאיסור המדומע אינו אלא מדרבנן, ומשום שהקלו בו חכמים קולות אלו.
כלים הרחוקים זה מזה: אך אם שני הכלים נמצאים בשתי ערים שונות, ובוודאי לא תתערבב תכולתם זו בזו, אין מצרפים את תכולת שניהם. כל אחד מהם נחשב כאילו אין בו אלא חמישים סאה חולין כנגד התרומה, ושניהם נאסרים כתערובת מדומע.
לשון המשנה:
המשנה נוקטת בשתי דוגמאות. "שתי קופות" - קופה היא כלי גדול, כעין דלי, תיבה או מיכל, ובו חמישים סאה של תבואה. "שתי מגורות" - חדרי אחסון, ממגורות של תבואה, כלשון המשנה הקודמת. סאה אחת של תרומה נפלה לאחת משתי הקופות או לאחת משתי המגורות, ואין ידוע לאיזו מהן. אם הן קרובות זו לזו במידה מספקת - באותו בית או באותה קומה של חדרי האחסון, או בכל מצב שבו קיימת אפשרות מציאותית שתכולתן תתערבב - כל אחת מהן עולה לביטול התרומה שנפלה בחברתה, וניתן לצרף את התכולות יחד.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון סובר שאין צורך כלל בכך שתכולת שני הכלים או שני חדרי האחסון עלולה להתערבב בהמשך. לדעתו, אפילו הם בשתי ערים שונות - מצטרפים זה לזה למאה. כיוון שכל היקף הספק משתרע על שני הכלים, ותכולת שניהם יחד היא מאה סאה של חולין, הרי זו המאה הנדרשת, אף שהתרומה נפלה לאחד מהם בלבד.
ההלכה כתנא קמא: מצרפים את האחד כנגד השני, ובלבד שיהיו קרובים זה לזה עד שקיימת אפשרות שתכולתם תתערבב.
מדוע אין אומרים כאן 'ספק דרבנן לקולא'?
שאלת המדומע - תערובת של תרומה בחולין - אינה אלא מדרבנן. מן התורה די ברוב חולין פשוט, וכבר יש ביטול, והתערובת מותרת באכילה אף לזר שאינו כהן. חכמים העלו את הרף ודרשו מאה כנגד אחד, כלל מיוחד בתרומה, ואם אין מאה - הרי זו תערובת מדומע. אך דרישת המאה מדרבנן היא בטבעה.
אם כן, בכל כלי וכלי התרחיש החמור ביותר הוא שסאה של תרומה נפלה לתוך חמישים סאה של חולין, ולפנינו איסור מדומע מדרבנן. ומאחר שאין ידוע אם נפלה לזה או לזה, אין כל אחד מהם אלא ספק, ולכל היותר ספק איסור דרבנן. והרי הכלל הוא: ספק דרבנן לקולא. לכאורה, אפוא, ראוי היה להתיר את האכילה משני הכלים גם יחד.
אלא שאין הדבר כן: הכלל של ספק דרבנן לקולא לא נאמר במקום שבו הפסיקה העקבית בשני הכלים תוביל להתרת דבר האסור בוודאי. כאן ודאי יש איסור לפנינו, ואיננו יודעים רק באיזה מהם הוא. ואם נביט בשני הכלים ונאמר על זה 'מותר' ועל זה 'מותר', בוודאי טעינו באחד מהם - וזאת לא נתיר. ספק דרבנן לקולא נאמר דווקא היכן שאין ודאות שיש כאן איסור או שאדם נכשל בדבר שאינו כשורה, והיכן שאין בפסיקתנו קביעה שאי אפשר לה להתקיים.
לצורך הדיון, מקרה שונה לחלוטין הממחיש את הנקודה: היו לפנינו שתי סאין, אחת תרומה ואחת חולין. האחת נאכלה על ידי הכלב, והשנייה נפלה לתוך המיכל שלנו שבו חמישים סאה. במקרה זה נאמר: שמא זו שנפלה הייתה תרומה ושמא חולין - ונתיר את המיכל, שבו חמישים ואחת סאין, להיאכל בידי זר, שכן מן התורה הרוב מבטל, ודרישת המאה אינה אלא דרבנן, ולפנינו ספק בלבד. אין כאן ודאות שקיים איסור לפנינו.
אך במשנתנו, מאחר שידוע לנו כי התרומה מצויה באחת משתי המגורות או הקופות, ואותה אחת נאסרת מדרבנן, אין מתירים לאכול את שתיהן, ואין לסמוך על העיקרון הרגיל של ספק דרבנן לקולא.