תרומות פרק ד', משנה י"א. משנה זו היא המשך ישיר למשנה הקודמת, ובה אנו רואים המחשה של העקרונות הלכה למעשה, במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע בשאלה: האם המיקום קובע כאשר יש צירוף של חולין ותרומה יחד לעניין מדומע.
תזכורת שתי השיטות:
רבי יהושע - מחמיר: אם ידוע היכן ממוקמת התרומה, אין לצרף חולין שאינם יכולים להיכלל באותו מיקום למניין מאת חלקי החולין הנדרשים לביטול התרומה ולהתרת התערובת.
רבי אליעזר - מיקל: המיקום אינו קובע. אף אם ידוע שהתרומה מונחת למעלה בפני עצמה, מצטרפת כלל הכמות של החולין והתרומה המונחים זה על גבי זה - אף שאינם מעורבים ממש אלא מצורפים בלבד - להשלמת המאה.
לשון המשנה והמקרה:
"סאה תרומה שנפלה על פי מגורה" - סאה אחת, יחידה של תרומה, נפלה על פי המגורה. מגורה היא חדר האחסון שבו נשמרת התבואה. המגורה מלאה בתבואת חולין, ועליה נפל דלי אחד - סאה של תבואת תרומה.
"וקפאה" - קילוף השכבה העליונה. מאחר שידוע כי התרומה נמצאת אי שם למעלה, מוציאים את כל השכבה העליונה העשויה לכלול תבואת תרומה. מובן שבסופו של דבר יוצא הרבה יותר מסאה אחת, שהרי אי אפשר לדעת בדיוק היכן נגמרת התרומה והיכן מתחיל החולין בראש המגורה, ולפיכך מסירים מן השכבה העליונה כפי הצורך.
לאחר הקילוף עומדות לפנינו שתי ערמות נפרדות:
הנותר במגורה - חולין טהור.
מה שנקלף מראש המגורה - שילוב של תרומה וחולין.
השאלה היא כיצד יש להתייחס לתרומה: האם בטלה ונתבטלה בתערובת החולין? המדובר במקרה שבו היו במגורה מלכתחילה מאה יחידות חולין או יותר. משנפלה עליהן הסאה של תרומה, נמצאת יחידה אחת של תרומה כנגד מאה יחידות חולין, ובסופו של דבר התערובת מותרת. אלא שכעת זוהתה השכבה העליונה והופרשה - האם יש בכך כדי לשנות את הדין?
שיטת רבי אליעזר:
רבי אליעזר אומר: "אם יש בקפוי מאה סאה - תעלה באחד ומאה". לדעתו, כל עוד היו במגורה מאה של חולין קודם שנפלה בה סאת התרומה, אין נפקא מינה בכך שקילפו מלמעלה ויצרו שני חלקים - זה שידוע בוודאות שאין בו תרומה כלל ונשאר במגורה, וזה שהוא שילוב של תרומה וחולין. שהרי המיקום אינו קובע: משנפלה סאת התרומה מיד בטלה, וכל התערובת מותרת, ובלבד שהיו שם מאה של חולין בשעת נפילתה. הקילוף מלמעלה אינו משנה דבר.
מעיון בלשון המשנה כפשוטה לא נראה שזו כוונתה. בתרגום מילולי: "אם יש בקפוי מאה סאה" - אם באותה שכבה עליונה שנקלפה יש מאה סאה, "תעלה באחד ומאה". אולם אין להבין את הדברים כפשוטם, אלא כפי שנתבאר לעיל.
וכך מפרש הברטנורא בשם הירושלמי, דהכי קאמר: "אם יש בקפוי" - באותה שכבה עליונה שנקלפה, "עם מה שתחתיו" - בתוספת מה שנשאר תחתיה במגורה, "אחד ומאה" - סך הכול מאה ואחת, כלומר זו שנפלה פנימה בתוספת עוד מאה, "תעלה" - הכול נחשב כמבוטל וכל התערובת מותרת. והחידוש הוא, שאף על פי שהופרדו והוגדרו חלק הספק שלמעלה וחלק החולין הוודאי שלמטה, אין הדבר קובע. זו שיטתו של רבי אליעזר.
שיטת רבי יהושע:
רבי יהושע חולק ומחמיר: המיקום קובע, ומאחר שידוע כי התרומה נמצאת למעלה, אין לצרף את מה שנמצא למטה - שבוודאי אינו תערובת של חולין ותרומה - כדי להשלים למאה. ולפיכך "סאה תרומה שנפלה על פי מגורה - יקפיאנה": יש לקלף את השכבה העליונה ולערוך חשבון. אם באותה שכבה עליונה יש מאה ואחת סאה, אף היא מותרת. אך על פי רוב אין הדבר כן, ואז מקלפים את כל מה שמוטל בספק ומשאירים את השכבה התחתונה. השכבה התחתונה, שהיא חולין טהורים, מותרת בוודאי; ואילו השכבה העליונה - בהנחה שאין בה מאה של חולין כנגד פעם אחת של תרומה, כלומר שאין בקילוף מאה ואחת סאה - הרי כל התערובת הזאת מדומע, ואין לאכול ממנה כלל.
נמצא לפי רבי יהושע, שחובה לקלף את השכבה העליונה ואין להסתפק בהנחה המקילה. יש לקלף כל מה שאפשר ולהתייחס אל הכול כתערובת מדומע, אף שאילולא הקילוף היו אולי מאה של חולין בכלל התערובת כנגד הסאה שנפלה. אין לעשות כן ואין לסמוך על כך.
גם כאן אין לשון המשנה קולחת: מדברי רבי יהושע "לא תעלה" עולה שאין לבטל את הנופלת במאה שתחתיה, ואילו ההמשך נראה כמשפט העומד בפני עצמו. אולם הברטנורא מבאר שאף הוא מדברי רבי יהושע: כשנופלת סאה אחת - חובה לקלף את החלק העליון, אף שבכך נוצרת תערובת של מדומע ודאי ממה שנקלף, שהרי כך היה המצב בלאו הכי.
ואם כך הוא הדין, מתעוררת שאלה: הכלל הידוע הוא שאחת שנפלה לתוך מאה, כלומר סאת תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין - התערובת מותרת. אימתי, אפוא, יחול כלל זה? אם לדעת רבי יהושע חובה לקלף את השכבה העליונה ולהסיר את כל הכלול בספק, מדוע נאמר הכלל שאחת שנפלה לתוך מאה מותרת? הרי לדבריו אינה מותרת, שכן מוטלת חובה לקלף ולא לאפשר לבעיה להיפתר בדרך של ביטול.
משיב רבי יהושע, שלא נאמר הכלל אלא במקום שאין ידוע כיצד אירעה התערובת או היכן נפלה אותה תרומה. במקרה כזה כל החולין שבתערובת כלולים בסימן השאלה, ואין מה לקלף - שהרי אי אפשר לקלף שכבה מסוימת מן התערובת כשאין ידוע היכן נפלה התרומה המקורית. אך כאשר ידוע היכן נפלה התרומה וידוע שלא נתערבה ממש, חובה למשוך החוצה את כל הכלול בספק.
ואם אותו שילוב של תרומה וחולין שנמשך החוצה אינו מגיע לכדי מאה ואחת פעמים מכמות התרומה שנפלה - הרי מה שנמשך החוצה מדומע ואסור באכילה, ויש למכרו לכהן במחיר של חולין, ואין לזקפו על חשבון התרומה שחייבים לו. ואילו הנותר מאחור, החלק שבוודאי אין בו תרומה, מותר באכילה לגמרי ולכתחילה, ללא כל חשש. וזוהי ההלכה, כרבי יהושע.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בסאת תרומה שנפלה על פי מגורה וקילפו את השכבה העליונה. לרבי אליעזר המיקום אינו קובע, ודי בכך שהיו במגורה מאה של חולין בשעת הנפילה כדי שהכול יעלה באחד ומאה. לרבי יהושע המיקום קובע, וחובה לקלף את כל הכלול בספק: הנקלף מדומע - אלא אם יש בו עצמו מאה ואחת סאה - והנותר למטה חולין מותר. הכלל של ביטול באחד ומאה נאמר רק כשאין ידוע היכן נפלה התרומה, וההלכה כרבי יהושע.