תרומות פרק ח', משנה י"א. משנה זו חותמת את הדיון בחובת השמירה על התרומה מפני היטמאות, והיא בנויה על המשניות הקודמות לה. פותחת המשנה ואומרת: "על זו ועל זו".
לאילו מקרים מכוונות המילים "על זו ועל זו":
משנה ח': שתי חביות יין, שאחת מהן נטמאה ואין ידוע איזו, ונמצא שכל אחת מהן ספק טמאה. רבי יהושע פסק שמותר לחשוף אותן בכוונה כדי שייעשו טמאות ודאי, שכן אין חובה לשמור תרומה שהיא ספק טמאה מפני היטמאות נוספת.
משנה ט': יין תרומה הזורם אל הבור התחתון, שם הוא מתערב בחולין ונטמא.
משנה י': שמן תרומה שנשפך ונבלע באדמה.
בכל אותם מקרים סבר רבי אליעזר שאין לפעול בשום דרך לטמא במישרין את היין או את השמן, אלא על האדם לשבת בחיבוק ידיים ולהניח לדברים להתרחש כמות שהם. כנגדו בא רבי יהושע ומקל.
ראוי לציין כי אף שלפי הברטנורא "על זו ועל זו" מוסב על משנה ח' ומשנה י' (ומאליו מובן גם על משנה ט'), יש שהעלו שאלות על יישום הדברים למשנה ח', שכן שם לא התיר רבי יהושע לטמא במישרין את החבית המסופקת, אלא רק להותירה במקומה, וזה שונה מעט מטומאה ישירה. מכל מקום, נצמד לדברי הברטנורא, ונמצא שהמדובר בשלושת המקרים האחרונים.
על כך אמר רבי יהושע: "לא זו היא תרומה שאני מוזהר עליה מלטמא, אלא מלאכלה" - לא במקרים אלו דיברה אליי התורה כאשר הזהירה אותי מלהניח לתרומה להיטמא. חובת השמירה על התרומה מפני היטמאות אכן קיימת, אך היא נאמרה במקרים שבהם התרומה הייתה ראויה לאכילה ממילא; שם נדרש אני לשומרה, כדי שתוכל להיאכל על ידי הכהנים. אך במצב שגם אם לא אתערב לא יאכל כהן תרומה זו, אין עליי כל חובה לשומרה מפני היטמאות.
יש להודות כי לשון המשנה "אלא מלאכלה" טעונה ביאור, וייתכן שניתן לפרשה באופנים נוספים. הפירוש שהצענו הוא: אלא רק תרומה שהייתה ראויה לאכילה אילולא פעולתי - היא זו שאני נדרש לשומרה.
"ובל תטמאהו כיצד":
היכן, אם כן, מוטלת על האדם חובה לטרוח כדי שהתרומה לא תיטמא? על כך מביאה המשנה מקרה מרתק: "היה עובר ממקום למקום וכיכר של תרומה בידו" - אדם עובר בדרכים ובידו כיכרות לחם של תרומה, ועליו לשומרן בטהרה. והנה הוא ניצב בפני דילמה.
"אמר לו עובד כוכבים: תן אחת מהן ואטמא, ואם לאו הרי אני מטמא את כולה" - נכרי, שמדרבנן נחשב טמא, מאיים עליו ודורש גישה: או שתינתן לו כיכר אחת שתיטמא, או שיטמא את כל הכיכרות.
מה עליו לעשות?
האם מותר לו לגרום לכיכר אחת להיטמא כדי להציל בכך את שאר הכיכרות, שזו חובתו? או שמא אין לו רשות לגרום לאחת מהן להיטמא, משום שזו כשלעצמה עבירה, ואין המטרה מקדשת את האמצעים, ואם ייטמאו כולן - יהיה מה שיהיה?
רבי אליעזר עקבי בשיטתו לכל אורך הפרק: "ייטמא כולה, ואל ייתן לו אחת מהן ויטמא" - אין האדם רשאי למסור אפילו כיכר אחת כדי להציל את השאר, שהרי בנתינתה לנכרי שיטמאנה הוא עובר על חובתו לשמור על הכיכרות בטהרה. ואין לומר שאשמתו היא בכך שכולן נטמאו, שהרי היה בידו להציל את השאר: אין זו אשמתו כלל. האדם עושה את המוטל עליו, ואם נכרי מבקש לטמא את כל הכיכרות בניגוד לרצונו - אין זה מעשה ידיו ואין זו אחריותו. עליו לשמור על הלחמים כמיטב יכולתו, ואין מביאים בחשבון שיקולי תועלת, מעשיות או תעדוף. חובתו לעשות את הדבר הנכון, ותו לא.
רבי יהושע מקל, ולדעתו זהו דווקא המקום שבו מוטלת חובה לפעול כדי להגן על התרומה מפני היטמאות: "יניח לפניו אחת מהן על הסלע". עליו לבחור כיכר אחת ולהניחה לפני הנכרי, וכך, בעוד כיכר אחת מיטמאת, שאר הכיכרות נותרות בטהרתן. לדעתו זהו קיום חובתו מן התורה, כלומר חובה עליו לפעול ולהציל את הכיכרות על ידי הקרבת אחת מהן.
ודייק בלשונו: אין הוא מטמא את הכיכר במישרין. הוא אינו נותן את הכיכר לידו של הנכרי, שבכך היה גורם בידיים לטומאה לבוא על לחם התרומה - דבר שאין הוא רשאי לעשותו. אלא הוא בוחר כיכר ומניחה על הסלע, ומעתה שמא יימלך הנכרי בדעתו וילך לו, ושמא לא - אין זו בעייתו. הוא ייחד כיכר אחת ככיכר הנקרבת להצלת השאר, ואם נטל אותה הנכרי וטימאה, לא זו בלבד שלא עשה האיש דבר שאינו כשורה, אלא אדרבה, עשה את כל הנדרש ממנו, שכן הגן על שאר כיכרות התרומה מפני היטמאות, וזו דרישה המוטלת עליו לדעת רבי יהושע.
וההלכה כרבי יהושע. נמצא אפוא להלכה, שבמקרים הקודמים - שבהם התרומה אינה ראויה לאכילה ממילא, מפני שזרמה אל הטומאה או נבלעה בקרקע או שנעשתה ספק טמאה שאיש אינו יכול לאוכלה - מותר לפעול כדי להציל את אותה תרומה. כך למשל השמן שנבלע בקרקע: מותר לקולטו בכלים טמאים אף שבכך הוא מיטמא, שכן לדעת רבי יהושע לא זה איסורה של תורה. התורה אסרה רק בשמן שהיה נאכל ממילא, וכאן אין איש עתיד לאכול שמן זה שנבלע בקרקע והרי הוא כאבוד; ולפיכך רשאי האדם ואף חייב לפעול להצלתו, ולאחר מכן ימסרנו לכהן, והכהן ישתמש בשמן הטמא להדלקה ולהבערה, וזה בסדר גמור.
לסיכום: נקודת המשנה היא שלדעת רבי יהושע מותר לטמא במישרין את שמן התרומה, משום שהחלופה גרועה יותר. זוהי מתכונת החובה: האדם מצווה לשמור על התרומה מפני היטמאות במקום שבה היא עתידה להיאכל; אך במקום שבו לא תיאכל ממילא, מותר לטמאה - ובידו להציל את השמן ולמוסרו לכהן לצורכי הבערתו. וכנגד זה, במקום שבו החובה קיימת, כבמקרה הנוסע והנכרי, מחייב רבי יהושע לפעול ולהניח כיכר אחת על הסלע כדי להציל את השאר. ובכך מסתיים הדיון בחובת שמירת התרומה מן הטומאה.