לפנינו משנה י' בפרק ח' במסכת תרומות, המהווה המשך ישיר למשנה הקודמת. אף כאן מובא מקרה דומה: כלי ובו שמן, ולא יין, שנשבר, והשמן מחלחל ונבלע בקרקע. מדובר בשמן תרומה טהור, והשאלה היא האם מוטל על האדם לפעול להצלתו מן האיבוד, כאשר הדרך היחידה העומדת לפניו היא שימוש בכלי טמא. ההצגה והפסק זהים לחלוטין למשנה הקודמת.
לשון המשנה:
"וכן חבית של שמן שנשפכה" - כלי של שמן שנשפך, ושמן התרומה נבלע באדמה. "מודה רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יש לו אצלו רביעית בטהרה - יציל" - שניהם מסכימים כי אם ניתן להציל אפילו שיעור רביעית, על ידי שירוץ במהירות המרבית, יביא כלי טהור וישוב, הרי הוא מחויב לעשות כן, שכן התורה מחייבת אותו לשמור על התרומה ולהצילה.
ההבדל בין משנה זו לקודמתה:
כאן אין הטומאה חלק מן המשוואה. אנו מצילים את שמן התרומה מאיבוד בלבד - מכך שייספג באדמה - ולא מכך שייעשה טמא, כפי שהיה במשנה הקודמת לגבי היין. טעם הדבר: ביין, משנטמא, אין עוד שימוש רב; ואילו בשמן, אף אם נטמא, ניתן להדליקו. לפיכך אין אנו מניחים לשמן להיאסף לתוך כלי טמא המונח תחתיו, אלא הוא נבלע באדמה והולך לאיבוד.
שיטת רבי אליעזר:
שיטתו של רבי אליעזר מפורשת במשנה זו, ואילו בשיטת רבי יהושע נעסוק במשנה הבאה. רבי אליעזר סובר בדיוק כדרכו במשנה הקודמת: אם אין אפילו רביעית אחת שניתן להצילה בריצה, אין לעשות דבר. וזו לשונו: "תרד ותיבלע ואל יבלענה בידיו" - יירד השמן וייבלע באדמה, ואין לפעול באופן ישיר להצלתו כאשר משמעות הדבר טימוא השמן, שהרי אסור לטמא את השמן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בחבית שמן תרומה טהור שנשפכה, מודים רבי אליעזר ורבי יהושע שאם ניתן להציל רביעית בטהרה - חובה להצילה. עמדנו על כך שכאן האיבוד נובע מבליעה בקרקע ולא מטומאה, ועל ההבדל שבין יין לשמן לעניין השימוש לאחר שנטמאו. עוד ראינו את שיטת רבי אליעזר, שאם אין ביכולתו להציל רביעית בטהרה - תרד ותיבלע, ואל יבלענה בידיו.
במשנה הבאה, משנה י"א, נלמד את שיטתו של רבי יהושע.