לפנינו משנה י"ב, המשנה האחרונה בפרק ח' במסכת תרומות. משנה זו בנויה על עקרונות המשנה הקודמת, אף שאין היא עוסקת בדיני תרומה כלל, אלא במקרה הדומה לו במבנהו.
במשנה הקודמת (משנה י"א) נידון מקרה שבו גוי מאיים לטמא את כל ככרות הלחם, אלא אם כן תינתן לו אחת מהן. ההלכה שם היא לייחד ככר אחת ולמוסרה - כביכול מקריבים ככר אחת כדי להגן על שאר הככרות. לפי ר' בישוי אין לתת את הככר ישירות לידיו של הגוי, אך מותר להניחה בצד, ובכך די.
המשנה שלפנינו:
משנתנו מעמידה זו מול זו את ככרות הלחם ואת בני האדם: בככרות לחם אכן מקריבים אחת בעבור הרבים, ואילו בבני אדם אין נוהגים כן. וכך לשון המשנה: "נשים שאמרו להן גויים: תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו הרי אנו מטמאין את כולכן" - קבוצת נשים שהגויים דורשים מהן לבחור אחת מביניהן ולשלחה אליהם לטומאה, ואם לאו יטמאו את כולן.
המשנה מנגידה בין חפצים דוממים, ככרות לחם, לבין חייהם של יהודים. כל נפש מישראל היא עולם מלא, עולם שלם, ואין שום דרך להעדיף אחת על פני חברתה - ולפיכך אסור לעשות כן. וזו הכרעת המשנה: "יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". התוצאה עצובה ומצערת מאוד: אין הקבוצה רשאית לוותר על אחת מחברותיה, אלא כולן מקבלות עליהן את שיעוללו להן הגויים בסופו של דבר. אין להן כל זכות למסור אפילו נפש אחת מישראל לידי עובדי האלילים.
זהו סיפור עצוב מאוד, אך זו ההלכה: בככרות לחם ניתן להקריב אחת למען הרבים, ואילו בבני אדם אין היהודים רשאים לעשות כן. אין מוסרים אחד למען הרבים, ואם ייגרם להם רע מצד הגויים בשל כך - למרבה הצער, אין עוד מה לעשות.
המקרה המקביל בתוספתא:
התוספתא מביאה מקרה מקביל, לא בטומאת נשים אלא ברצח, ומבנהו זהה: הגויים אומרים "תנו לנו אחד מבני עמכם היהודים ונהרוג אותו, ואם לאו נהרוג את כולכם". ההלכה זהה - אין לבחור יהודי כקורבן, ואין כל זכות לעשות כן. כל היהודים מוגנים או אינם מוגנים במידה שווה, ואין לבודד אחד מהם; ומה שיקרה, יקרה, כבמקרה שבמשנה.
כנקודה צדדית ראוי לציין כי המשנה יחד עם התוספתא משווה, או למצער מותחת מקבילה, בין טומאת נשים לבין רציחת נפש מישראל, ומעמידה אותן במישור דומה - עניין מרתק וחשוב כשלעצמו.
האם רשאי אדם למסור את עצמו?
מבחינת ההלכה למעשה עולות כאן שתי נקודות חשובות. הראשונה היא שאלה עתיקת יומין, שצפה ועלתה בתרחישים נוראיים בהיסטוריה היהודית: המשנה קובעת שאין לבחור אדם מן הקבוצה ולמוסרו לטובת השאר, אך מה הדין כאשר אדם עצמו אומר "הריני מוכן למסור את עצמי ואת חיי כדי להגן על הקבוצה"? זו שאלה נוראה, שאכן התרחשה במציאות, והפוסקים לאורך ההיסטוריה נחלקו בה מקצה אל קצה:
יש הסוברים שזו מצווה, והמציל את השאר הוא בעל זכות.
יש הסוברים שאין זו מצווה, אך מותר לאדם לעשות כן.
יש הסוברים שהדבר אסור.
יש הסוברים שדינו כהתאבדות, ואסור לחלוטין.
חס וחלילה שתעמוד לאדם שאלה הלכתית זו.
פסק הרמב"ם:
הרמב"ם פוסק בהלכות יסודי התורה, בהלכות קידוש השם, כי בהתקיים שני תנאים מותר למסור אדם למיתה כדי להציל את שאר הקהילה. זוהי הסתייגות כפולה וחשובה:
שהאדם נדרש בשמו - שהשלטון הגוי אומר "מסרו לנו את פלוני".
שאותו אדם היה חייב מיתה בין כה וכה, כלומר שכבר עבר עבירה שחייבים עליה מיתה. תנאי זה פוסק הרמב"ם על יסוד אחת משתי השיטות בירושלמי, ותקדים לכך במקרה של שבע בן בכרי.
בתרחיש שבו מתקיימים שני התנאים - השלטון דורש אדם מסוים, ואותו אדם ממילא עבר עבירה שדינה מיתה - נעשה מותר למסור אותו אדם אחד כדי להציל את הקהילה. אך בלעדיהם פוסק הרמב"ם שאין להקריב יהודי אחד כדי להציל את הרבים, ויהיה מה שיהיה, רחמנא ליצלן.
לסיכום: במשנה האחרונה שבפרק למדנו כי בעוד שבככרות לחם מוסרים אחת כדי להציל את השאר, בנפשות מישראל אין מוסרים נפש אחת, ואפילו במחיר "יטמאו את כולן". התוספתא מרחיבה עיקרון זה אף למקרה של רצח, ומעמידה את שני העניינים במישור אחד. כן עמדנו על מחלוקת הפוסקים בשאלת מסירת האדם את עצמו למען הרבים, ועל שני התנאים שבפסק הרמב"ם המתירים למסור אדם יחיד.