משנה י"א היא המשך ישיר למשנה הקודמת. במשנה הקודמת למדנו כי בירקות הכבושים יחד אין אנו חוששים שיעבירו טעם זה לזה, מלבד ירקות בעלי טעם חריף כבצלים וכדומה. משנה זו מציגה ארבעה תנאים החולקים על אותה משנה.
במה נחלקו?
מן המשנה הקודמת, שקבעה כי כבישת ירקות אינה מעבירה טעם, משתמע שבישולם יחד כן מעביר טעם, שכן הבישול פעולה אינטנסיבית יותר מן הכבישה מבחינת הוצאת הטעם והעברתו. ארבעת התנאים שבמשנתנו מקילים יותר, וסוברים שאף בישול ירקות יחד אינו מעביר טעם, למעט יוצאים מן הכלל אחדים שיפורטו להלן.
ראוי להקדים כי ההלכה אינה כאף אחת מן השיטות הללו, אלא כמשנה הקודמת: כבישת ירקות תפלים אינה יוצרת בעיה, אך בישולם יחד כן מעביר טעם. לפיכך, אם אחד הירקות שבסיר הוא תרומה, מעשר שני, הקדש או שביעית - הוא גורם לשאר הירקות המתבשלים עמו להיאסר באותן הגבלות.
רבי יוסי - התרדין:
רבי יוסי עוסק בירקות המתבשלים יתר על המידה, כאותם ירקות רכים ומעוכים הנותרים בתחתית הסיר לאחר הרתחה ממושכת. לדעתו, אף בבישול מופלג כזה אין הירקות מעבירים טעם זה לזה, מלבד כאשר הדבר נעשה עם "תרדין". תרדין הם סלק (בעברית המודרנית 'תרדין' הוא תרד, אך כאן ככל הנראה הכוונה לסלק). לסלק טעם חזק בעת הבישול, ולפיכך אם הוא מקור האיסור - הוא אוסר כל דבר אחר המתבשל עמו בסיר. שאר הירקות, לעומתו, אינם מעבירים טעם.
רבי שמעון - כרוב של שקיא וכרוב של בעל:
רבי שמעון מסכים לעיקרון, אך מתמקד בסוג אחר של ירק - הכרוב, ומבחין בין שני סוגי כרובים לפי אופן השקיית השדה שבו גדלו: שדה בעל, המושקה במי גשמים באופן טבעי, לעומת שדה שלחין, הטעון השקיה ידנית. אף שהדבר עשוי להיראות לנו תמוה, שדה שלחין מניב ירקות עסיסיים פחות, שכן בהיעדר מערכות השקיה היה על האדם לשאוב מים מן הבאר ולהביאם אל הירקות, וממילא הושקו הירקות במידה מועטה יחסית.
לפיכך, כרוב שגדל בשדה שלחין הוא יבש יחסית, והוא שואב ובולע לחות מן הכרוב הלח שגדל בשדה בעל. אם הכרוב הלח הוא מקור הטבל, נבלע האיסור בכרוב היבש. וזו לשון המשנה: "כרוב של שקיא" - כרוב הבא משדה המושקה בידיים, המתבשל יחד עם "כרוב של בעל" - כרוב משדה הנסמך על מי גשמים (על שם בית הבעל), הרי הוא "אסור, מפני שהוא בולע": הכרוב שהיה היתר נאסר, משום שהוא בולע את הטעם מן הכרוב האחר.
רבי יהודה (ובגרסת הברטנורא: רבי עקיבא):
לשון המשנה: "כל המתבשלים זה עם זה" - מותרים. הברטנורא מבאר שמדובר בדברים שהם בדיוק מאותו מין, כגון שני כרובים וכיוצא בזה. במקרה כזה אין חוששים להעברת טעם, שכן הטעם זהה בשניהם ואינו משמעותי. לפיכך, אם שני פריטים מאותו מין מתבשלים יחד בסיר (ולא בכבישה), ואחד מהם אסור בהגבלות - תרומה, יין נסך וכדומה - הפריט שהיה מותר נשאר בהיתרו.
היוצא מן הכלל הוא הבשר. שתי חתיכות בשר המתבשלות יחד בסיר, האחת כשרה והאחת טריפה, הבשר פולט וסופג טעם. לפיכך, אף כשמדובר באותו סוג בשר, אלא שאחד נשחט כראוי והשני לא, נאסר כל מה שבסיר, ויש צורך בשישים כנגדו. אך כאמור, אין ההלכה כשיטות אלו, אלא שכל המתבשל יחד - הטעמים עוברים וזו בעיה.
רבי יוחנן בן נורי - הכבד:
השיטה האחרונה מקילה עוד יותר. לפי תפיסת חז"ל, הכבד רווי דם לאורכו ולרוחבו, ולפיכך הוא פולט דם באופן מוחלט ובלתי פוסק. מאחר שהוא פולט תמיד, אין הוא פנוי לספוג מחדש. מכאן ההלכה שבמשנה: הכבד אוסר - אם התבשל בסיר עם בשר שאינו כשר, הוא פולט את דמו ואוסר את שאר מה שבסיר, אך הוא עצמו אינו נאסר, מפני שהוא פולט ואינו בולע, ולפיכך אינו סופג דבר.
אף כאן אין ההלכה כן כלל וכלל. להלכה, כשמדובר בכבד אין למעשה שום דרך לבשלו בסיר, שכן אנו חוששים שהדם שהוא פולט נבלע בו בחזרה ונתקע בתוכו, ודם אסור באכילה. משום כך לעולם אין מבשלים כבד, והדרך היחידה לאוכלו היא בצלייה ישירה על אש גלויה - לא בדרך מליחה וכדומה, אלא בצלייה בלבד, שבה הדם הנפלט מן הכבד נוטף ויורד. זוהי הדרך היחידה מבחינה הלכתית לאכול כבד כשר.
לסיכום: במשנה זו נחלקו ארבעה תנאים על המשנה הקודמת וסברו שאף בישול ירקות יחד אינו מעביר טעם: רבי יוסי מוציא מן הכלל את התרדין; רבי שמעון עוסק בכרוב של שקיא הבולע מכרוב של בעל; רבי יהודה מתיר כל המתבשלים זה עם זה מאותו מין, ומוציא מן הכלל את הבשר; ורבי יוחנן בן נורי קובע שהכבד אוסר ואינו נאסר, מפני שהוא פולט ואינו בולע. ההלכה אינה כאף אחת מן השיטות הללו, אלא שכל המתבשל יחד מעביר טעם, וכבד אין מבשלים כלל אלא צולים אותו על האש.