אנו ממשיכים בענייני הכבישה, ועוברים אל משנה י' בפרק י' במסכת תרומות. המשנה עוסקת בירקות הנכבשים יחדיו בכלי אחד - כרוב, עגבניות ירוקות, מלפפונים וכיוצא בהם - כאשר חלק מהם תרומה וחלקם חולין.
לשון המשנה: "כל הנכבשים זה עם זה" - כל הדברים הנכבשים יחד, דינם שהם מותרים.
יש לדייק בלשון זו, וראוי לרשום הערה בגיליון המשנה: הביטוי "כל" עלול להטעות, שכן אין הכוונה לכל דבר הנכבש, אלא לירקות בלבד - ירקות כלליים ורגילים.
לפיכך, אם נכבשו בצנצנת מלפפונים של תרומה יחד עם מלפפונים שאינם תרומה, או עגבניות ירוקות וכל כיוצא בהן - כולם מותרים. מובן שרכיב התרומה עצמו נותר מוגבל וצריך להימסר, אך לגבי השאר אין חשש לטעם הנפלט, משום שהירקות תפלים מטבעם ואין כוחם יפה בכבישה כדי להפיץ טעם בעל משמעות הלכתית.
היוצא מן הכלל - החסיות:
המשנה ממעטת מכלל זה את החסיות (המונח הלועזי: alliums). הכוונה למיני ירקות הבצל החריפים: בצל, שום, כרישה, בצל ירוק וכדומה. לירקות אלו טעם חריף, וכאשר הם התרומה - הם פולטים טעם, והתערובת כולה נעשית אסורה ומוגבלת כדין תרומה.
המשנה כאן עוסקת אפוא בתערובת של ירקות רגילים הנכבשים יחד עם חסיות. עיקרון היסוד, על אף ריבוי הפרטים שבלשונה, הוא אחד: החסיות פולטות טעמים חזקים, ואילו שאר הירקות אינם פולטים טעם. משום כך קיים החשש רק כאשר מקור האיסור הוא החסית, כלומר הבצל.
המקרים שבמשנה:
"חסית של חולין" עם חסית של תרומה - בצל של חולין הנכבש בצנצנת עם בצל של תרומה: אסור.
ירק של חולין עם חסית של תרומה - ירק רגיל, כגון עגבניות ירוקות, הנכבש עם בצלי תרומה: אסור. בשני מקרים אלו הבצל הוא התרומה, והוא מוציא טעם של איסור, ולפיכך התערובת כולה נעשית מוגבלת כתרומה.
חסית של חולין עם ירק של תרומה - כאן הבצל הוא הרכיב המותר, ואילו הרכיב המוגבל הוא ירק רגיל, כגון מלפפונים או עגבניות ירוקות. אף שאותם מלפפונים ועגבניות הם תרומה, מאחר שהם ירקות רגילים אינם פולטים טעם, ולפיכך התערובת כולה נותרת מותרת ואינה מוגבלת, וזר רשאי לאוכלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי ירקות הנכבשים זה עם זה מותרים, משום שאין בכוחם להפיץ טעם בכבישה. היוצא מן הכלל הוא החסיות - ירקות הבצל החריפים - שטעמן חזק ונפלט; ולכן כל אימת שהחסית היא התרומה, התערובת כולה נאסרת, ואילו כאשר החסית היא חולין והתרומה היא ירק רגיל, התערובת נותרת בהיתרה.