אנו מגיעים למשנה י"ב בפרק י' של מסכת תרומות - המשנה האחרונה של הפרק, והאחרונה בסדרת המשניות העוסקות בבישול ובהעברת טעמים. עניינה של משנה זו בביצים ובנוזלי שליקה וכבישה.
קליפת הביצה כגוף נקבובי:
חז"ל הבינו כי קליפת הביצה נקבובית היא. משום כך, ביצה המתבשלת בתוך נוזל שיש בו תבלינים אסורים - תבלינים של תרומה, של ערלה וכיוצא בהם - בולעת מן הטעם האסור דרך קליפתה, וכל הביצה נעשית אסורה.
"אפילו חלמון שלה אסור":
המשנה מחדשת שהאיסור אינו נעצר בשכבה החיצונית, אלא חודר עד לעומק הביצה:
החלבון - חלקה הלבן של הביצה, הסמוך לקליפה.
החלמון - חלקה הצהוב, הנמצא עמוק יותר בפנים.
אף על פי שהחלמון מצוי בעומק הביצה, אף הוא נאסר, שכן הביצה נקבובית והטעם נבלע בכולה.
מי שלקות ומי כבשים:
משלקות - הנוזל שנותר לאחר שליקת ירקות, כלומר הרתחתם יתר על המידה.
מי כבשים - הנוזל שבו נכבשו ירקות, כדוגמת מי המלח הנותרים בצנצנת החמוצים לאחר הוצאת החמוצים ממנה.
אם הירקות שנשלקו בסיר או נכבשו בצנצנת היו של תרומה, הרי הנוזל שנותר "אסור לזרים" - דינו כתרומה, ומי שאינו כהן אינו רשאי לאוכלו, שהרי בלוע בו טעמו של הירק שבושל או נכבש בתוכו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים בהעברת טעמים: ביצה שנתבשלה בנוזל שיש בו תבלינים אסורים נאסרת כולה, ואפילו חלמונה הפנימי, מפני נקבוביות הקליפה; ומי שליקה ומי כבישה של ירקות תרומה נאסרים לזרים, מחמת טעם הירק שנבלע בהם.