תרומות, פרק ח', משנה ט'. במשנה הקודמת קבענו כי מוטלת חובה לשמור על התרומה מפני טומאה. משנתנו, הקשורה אף למשניות הבאות אחריה, דנה במקרה שבו חבית של יין תרומה נשפכת בראשו של בית הבד.
מבנה בית הבד:
בית הבד בנוי משני מאגרים: מאגר עליון ומאגר תחתון. במאגר העליון - הגת העליונה - מניחים את הענבים ודורכים עליהם ברגליים, ומיץ הענבים יורד דרך צינור אל המאגר התחתון, שבו הוא נאסף. מאגר זה מכונה בדרך כלל 'בור', ובמשנתנו הוא נקרא הגת התחתונה.
המקרה שלפנינו:
במאגר התחתון, בבור, מצוי מיץ ענבים של חולין, ואילו מלמעלה זורם מיץ ענבים של תרומה. כאשר יורדת התרומה ומתערבת בחולין שלמטה, נוצרת תערובת מדומע. במקרה שלפנינו מיץ הענבים שבמאגר התחתון אף טמא הוא, ונמצא שנוצרת תערובת של חולין טמאים ותרומה - מדומע טמא.
תערובת מדומע רגילה ניתן למכור לכהן, והוא אוכל אותה או שותה אותה כשמדובר ביין. אך כשהתערובת טמאה, אין הכהן יכול לשתותה כלל, ונמצאת התערובת חסרת תועלת לחלוטין. משום כך, כאשר יין התרומה זורם מטה, הוא הולך לאיבוד. השאלה היא מה חובתנו בהצלת אותו יין תרומה מן הטומאה.
הבעיה ההלכתית:
המשנה מתארת מצב שבו בידי המטפל בתרומה שנשפכה מצויים כלים טמאים בלבד. לפיכך, אם יבקש להציל את התרומה מאובדנה בתערובת החולין הטמאים שבתחתית הגת, לא יוכל לעשות זאת אלא בקליטתה בכלי טמא - כלומר בהעברת טומאה ישירה אל התרומה. דבר זה אסור, ואם כן מה עליו לעשות?
ראשית דנה המשנה בשאלה אחרת: האם מוטל עליו לרוץ במהירות ולהשיג לעצמו כלי טהור, שבאמצעותו יציל את שאריות מיץ הענבים בטרם יזרמו אל תוך החולין הטמאים שבמאגר התחתון. על כך משיבה המשנה שאכן חובה עליו לעשות כן, ואפילו אם אין בידו להציל אלא רביעית אחת בלבד - כשיעור כוס קידוש, כמאה עשרים וחמישה סמ"ק בקירוב. שיעור זה לבדו מחייב אותו, מחמת החובה המוטלת עליו לשמור על התרומה מפני טומאה, לרוץ במהירות האפשרית, להביא כלי טהור ולהציל ככל שביכולתו.
לשון המשנה:
"חבית שנשברה בגת העליונה" - חבית של יין תרומה שנשברה בחלקה העליון של הגת. אף שאין הדבר מפורש במשנה, המקרה הוא שלמעלה מצויה תרומה טהורה.
"והתחתונה טמאה" - במאגר התחתון מצויים חולין טמאים.
"מודה רבי אליעזר לרבי יהושע" - שני התנאים מסכימים בנקודה זו. במשניות הבאות נראה כי במקרים אחרים נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע זה על זה.
"שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה - יציל" - אם ביכולתו להציל אפילו רביעית אחת בלבד בטהרה, חייב הוא לעשות כן ולרוץ במהירות האפשרית להביא כלי טהור.
"ואם לאו" - אם אין בידו להציל אפילו רביעית אחת.
"רבי אליעזר אומר: תרד ותיטמא" - תרד התרומה מן הגת העליונה אל המאגר התחתון ותיטמא, וזה כל שניתן לעשות.
"ואל יטמאנה בידיו" - אך אל לו לטמאה במעשה ישיר שלו.
אין הכוונה לידיים ממש, אלא למעשה ישיר של האדם: אל יתלכלכו ידיו, כביכול, בעוון של מטמא תרומה. נמצא, אפוא, שלשיטת רבי אליעזר עומד האדם ומתבונן בתרומה הטהורה היורדת לאיבוד אל תוך הבור ומתערבת בחולין הטמאים, ואין בידו לעשות דבר בעניין, ואף אינו נדרש לעשות דבר. שהרי כל פעולה שיעשה תיעשה בכלי טמא, ותהווה מעשה ישיר של טימוא יין התרומה - והדבר אסור.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין חבית תרומה שנשברה בגת העליונה, בעוד בגת התחתונה מצויים חולין טמאים. עמדנו על כך שהתערובת הנוצרת היא מדומע טמא שאין בו תועלת כלל, ולפיכך התרומה הולכת לאיבוד. רבי אליעזר ורבי יהושע מודים כי אם ניתן להציל אפילו רביעית בטהרה - חובה להצילה; ובאין אפשרות כזו סובר רבי אליעזר שתרד התרומה ותיטמא מאליה, ובלבד שלא יטמאנה האדם במעשה ישיר בכלי טמא.
במשניות הבאות נעסוק בשיטתו של רבי יהושע.