תרומות, פרק י', משנה ט'. אף משנה זו עוסקת בדיני כבישה, והפעם בכבישת חגבים. התורה מונה ארבעה מיני חגבים כשרים, ואילו שאר המינים אינם כשרים.
ראוי לציין: כל היצורים ממשפחה זו נקראים חגבים. כאשר הם מתרבים בצפיפות ומצויה להם שפע מזון, הם נעשים מתוסערים ומתחילים לנדוד בנחילים, ואז מכונים ארבה - אך מדובר באותו יצור עצמו.
השאלה הנידונה במשנה:
מדובר בכבישת חגבים כשרים ושאינם כשרים יחדיו, והשאלה היא האם הטעם הנפלט מן החגבים הלא כשרים ייבלע בכשרים ויאסור אותם, כפי שראינו במשנה הקודמת ביחס למיני דגים כשרים ושאינם כשרים.
טבעם המיוחד של החרקים:
בחגבים המצב שונה. לחרקים, ככל בעלי הפרקים, אין דם. יש להם מערכת דם פתוחה, והנוזל היוצא מהם אינו אדום אלא ירקרק. אמנם נוזל זה מחמצן את גופם, אך אין בו ההמוגלובין שבגופנו - אותה מולקולה מבוססת ברזל שצבעה אדום. מבחינה מדעית הוא נקרא המולימפה, וצבעו ירוק בהיותו מחומצן.
גם חז"ל עמדו על נקודה זו, וסברו שכל נוזל המצוי בתוך החגב, כמו בשאר השרצים, אינו אלא לחלוחית כללית ואינו חלק מן החגב עצמו.
לשון המשנה:
"חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים - לא פסלו את צירם" - הציר, מי המלח שבהם נכבשו החגבים, אינו נאסר כלל, משום שכל נוזל הנסחט מן החגבים הלא כשרים אינו אלא פסולת ולחלוחית בעלמא.
"העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור" - המיץ היוצא ממיני חגבים שאינם כשרים טהור וכשר לגמרי.
ההבדל שבין השיטות:
תנא קמא: אין אפשרות, אפילו באופן היפותטי, לשתות חגב. הנוזל הנסחט ממנו אינו כשר לשתייה כשלעצמו, אך בתערובת אינו אוסר.
רבי צדוק: הנוזל עצמו, אף שהוא מאוס, דינו כלקיקת זיעה מפניו של אדם - אין בו איסור כלל ואין לחשוש לו, שכן אינו חלק מגוף החיה.
להלכה: ההלכה כרבי צדוק, שכל משקה מאוס הנסחט או נדחק מן החגבים, ואפילו מחגבים שאינם כשרים, אינו נחשב כחגב עצמו, ולפיכך אינו אסור.