מסכת תרומות, פרק ח', משנה ח'. להבנת המשנה יש להקדים מחלוקת יסודית בין רבי אליעזר לרבי יהושע: האם קיימת חובה לשמור על ספק תרומה - היא "תרומה תלויה" בלשון הברטנורא - שלא תיטמא.
חובת השמירה - "משמרת תרומותי":
כבר עמדנו כמה פעמים על לשון הפסוק: "נתתי לך את משמרת תרומותי" - חובה לשמור את התרומות מן הטומאה. המילה "תרומותי", כפי שהיא נהגית, היא לשון רבים, ומכאן שישנם שני סוגי תרומה הטעונים שמירה מטומאה. כך מבין רבי אליעזר, ולדעתו שני הסוגים הם:
תרומה טהורה רגילה.
ספק תרומה - היא "תרומה תלויה", תרומה שאין ידוע אם נטמאה או שנותרה בטהרתה. זוהי קטגוריה נפרדת בפני עצמה, ואף עליה חל ציווי תורני נפרד לשמרה מטומאה.
רבי יהושע חולק וסובר שרק סוג אחד של תרומה טעון שמירה בטהרה - תרומה טהורה רגילה, ואילו ספק תרומה אין חובה לשמרה. יתרה מזו: השהיית ספק התרומה אצל הבעלים כדי למנוע ממנה טומאה נוספת, אם בכלל נטמאה מלכתחילה, יוצרת בעיה בכוח. שכן בסופו של דבר התרומה נשארת ברשותו, ובמוקדם או במאוחר עלול אדם לאכול ממנה בשוגג, ומאחר שזו תרומה שהיא ספק טמאה, ייתכן שאכילתה אסורה. לפיכך סובר רבי יהושע שאין רצון להותיר ספק תרומה טמאה שוהה אצלנו, וכל המקדים להיפטר ממנה הרי זה משובח. משום כך ינקוט במשנה בדרך שתזרז את הפיכתה לאסורה בוודאות, באופן שיאפשר לסלקה.
יסוד המחלוקת: "יש אם למקרא" או "יש אם למסורת":
רבי אליעזר סבר ש"תרומותי" מתייחס לשני סוגי תרומה. אולם לדעת הברטנורא, רבי יהושע נוקט בכלל של "יש אם למסורת". מחלוקת זו נמשכת בין התנאים בכל עניין של דרשות: האם עיקר הדרשה נסמך על אופן הגייתה של המילה או על אופן כתיבתה בתורה? המילה "אם" משמעה עיקר, ו"יש אם למסורת" פירושו שהעיקר הוא המסורת - האופן שבו נכתבות המילים בפועל, האותיות המדויקות הכתובות בספר התורה. זוהי שיטת רבי יהושע. ואילו רבי אליעזר סובר "יש אם למקרא", שעיקר הדרשות בא מאופן ההגייה, ו"תרומותי" נהגה בלשון רבים - שני סוגי תרומה.
בעיון בפסוק עצמו (במדבר י"ח, ח') נמצא שהוי"ו השנייה, ההופכת את המילה ל"תרומותי" במקום "תרומתי", אינה כתובה שם. לפי הכתיב יש לקרוא "תרומתי" בלשון יחיד - התרומה שלי הטעונה שמירה. משום כך סובר רבי יהושע, הנוקט "יש אם למסורת", שאין אלא סוג אחד של תרומה, בעוד רבי אליעזר, הנוקט "יש אם למקרא", לומד מן ההגייה שני סוגי תרומות. זוהי נקודתה המרכזית של המשנה.
כיצד נולד הספק:
נקודה שנייה, צדדית אך חיונית להבנת המשנה, היא האופן שבו מתעורר ספק ביחס לשני כלים של תרומה. המשנה נוקטת בלשון "חבית", ובדרך כלל מתורגם הדבר כחבית של יין תרומה (המונח המדויק קרוב יותר לאמפורה, אך נלך אחר התרגום המקובל והמוכר). מדובר בחבית תרומה שנולד בה ספק, שאירע לה מאורע מסופק. המקרה שמביא הברטנורא: לפניך שתי חביות של יין, ועכבר מת נגע באחת מהן ואין ידוע באיזו משתיהן נגע.
כללי ספק טומאה:
הכלל הרגיל בספקות טומאה, במצבים שאינם ודאיים בנוגע להעברת טומאה, הוא כלל עליון המושל בתרחישים רבים:
ברשות הרבים - מקום שמצויים בו אנשים, יותר משני בני אדם המגיעים לשם: מכריעים את הספק לקולא ופוסקים שהוא טהור.
ברשות היחיד - מקום שמצויים בו שני אנשים או פחות: פוסקים לחומרא ומניחים שהוא טמא.
מקורו של כלל זה בדרשה מפרשת סוטה, ואף שהיא מעבר להיקף הדיון כאן, זהו המקרה הקלאסי בתורה שבו אין ידוע אם האישה בגדה או לא, ולעולם לא ייוודע. עם זאת יש בסיס להניח שנהגה שלא כשורה: בעלה כבר הזהיר אותה שלא להתייחד עם אותו אדם, ואף על פי כן הלכה ונסתרה עמו. התורה מגדירה אישה כזו כטמאה - בחירת לשון תמוהה, שהרי אין היא טמאה בפועל, אלא שפוסקים בה לחומרא שנאסרת על בעלה עד לקיום תהליך הסוטה ובירור הדברים. עצם השימוש בלשון "טמא" נדרש ללמד שספק טומאה שנולד ברשות היחיד, בתרחיש של שני אנשים או פחות, נפסק כטמא; ואילו במקום ציבורי - שאילו הייתה הסוטה נמצאת בו לא הייתה כלל בעיה של סתירה והתייחדות - פוסקים לקולא.
לאור זאת, הכלל הוא שספק טומאה שנולד ברשות הרבים נפסק כטהור, וברשות היחיד כטמא. אלא שכבר ראינו במסכת, שאם השימוש בכללים לפתרון הספק מאלץ אותנו לחיות בשקר - אין הולכים אחריהם, אף שבדרך כלל היינו נוקטים לחומרא. שהרי כאשר יש שתי חביות וידוע בוודאות שהעכבר המת נגע באחת מהן בלבד, מתן פסק זהה לשתי החביות, בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד, מאלץ אותנו לחיות בשקר. במקרה שמביא הברטנורא, שאירע ברשות היחיד, היינו פוסקים שהחביות טמאות, ומתייחסים לשתיהן כטמאות - ובכך אנו חיים בשקר, שהרי חבית אחת טהורה בוודאי.
ובתרומה מתווספת נקודה מעניינת: אין כאן כלל הגדרה ברורה של הקלה או החמרה בענייני טומאה וטהרה. מדוע? משום שקביעה שהתרומה טמאה מקנה לה דין חדש - תרומה שנטמאה דינה שיש להשמידה. ואילו מן הצד השני, כפי שאנו רואים במשנתנו, קיימת מצוות שמירה על התרומה, ואסור מן התורה להשמיד תרומה טהורה, אלא חובה לאכלה. נמצא שאי אפשר לאחוז בשני הצדדים: אם תניח שהיא טמאה - תיאלץ להשמידה; ואם תניח שהיא טהורה - תיאלץ לאכלה. לפיכך אין פסק ברור של מקל ומחמיר בספק תרומה: אם תאכלנה, שמא הדבר אסור; ואם תשמידנה, שמא אף זה אסור. במצב זה האדם תקוע, ובמקרה זה עוסקת משנתנו - מקרה שבו אין בידינו להשתמש בכללי הספק הרגילים כדי להכריע את המעמד. יש לפנינו שתי חביות, ובשתיהן ברצוננו להחמיר, אך אין פסק ברור כיצד להחמיר.
לשון המשנה:
"חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה" - חבית תרומה שהתעורר לגביה ספק בנוגע למצב הטומאה שלה, כגון שעכבר מת נגע באחת משתי חביות.
"רבי אליעזר אומר, אם היתה מונחת במקום התורפה, יניחנה במקום המוצנע" - רבי אליעזר לשיטתו, ש"תרומותי" מלמד על שני סוגי תרומה הטעונים שמירה, והסוג השני הוא תרומה תלויה שהיא ספק טמאה. לפיכך חובה להגן עליה מפני חשיפה נוספת לטומאה, ואם היו החביות מונחות במקום שבו הן חשופות לקבלת טומאה מפני שאינו מוגן, חובה להעבירן למקום מוגן.
לשון המשנה היא "מקום התורפה", ו"תורפה" מילה יוצאת דופן שמובנה כמי שפתוח לנזק, זמין להתרחשות דברים רעים משום שאינו מוגן כראוי. בהקשר שלפנינו הכוונה למקום הפקר שאיש אינו שומר עליו, ולכן עכברים מתים וכיוצא בהם עלולים להגיע אל החבית במהירות. במצב זה - "יניחנה במקום המוצנע": מצווה מן התורה מכוח "תרומותי" לשמור גם על תרומה תלויה, ולהעבירה מן המקום החשוף אל מקום מוצנע, המוגן יותר מפני חשיפה נוספת לטומאה.
"אם היתה מגולה" - רבי אליעזר מוסיף שאם חבית התרומה הייתה פתוחה, וכפי שראינו בעניין "גילוי" במשניות הקודמות היא חשופה לנחשים השותים ממנה וכדומה, אין להותירה כך אלא "יכסנה" - חובה לכסותה כדי שלא תיחשף ותאבד, אלא תישמר.
רבי יהושע אומר את היפוכו של דבר. לשיטתו, מאחר שהפסוק נהגה "תרומותי" אך נכתב "תרומתי", אין אלא סוג אחד של תרומה הטעון שמירה - תרומה טהורה בוודאי; ואילו תרומה תלויה, שהיא ספק תרומה, אין חובה לשמרה. ומאחר שהוא חושש שאם תישאר מתגלגלת בסביבה תארע תקלה בסופו של דבר ואנשים יאכלו ממנה, ובאכילה זו עלול להיות איסור דאורייתא שהרי ייתכן שנטמאה במגע העכבר המת - הוא מבקש לזרז את התהליך שיאפשר לסלקה בוודאות. לפיכך רצוננו שייפול עליה עכבר מת נוסף, או שישתה ממנה נחש וכיוצא בזה. משום כך אומר רבי יהושע: "אם היתה מונחת במקום המוצנע, יניחנה במקום התורפה" - יש להותירה בחוץ ולחשוף אותה לתקלה, שיארע בה דבר רע ואז יוכל לשפכה לביוב; "אם היתה מכוסה, יגלנה" - יפתח אותה.
ראוי לציין שאיני מוצא מפרשים העוסקים בעניין הגילוי, כלומר שהחשיפה נועדה כדי שנחשים ישתו ממנה, ולפיכך אין הדבר ברור לי לגמרי אם זו כוונת המשנה, אף שכך נראה לי. ואם לא כן, הכוונה לחשוף אותה כדי שתגיע אליה טומאה, וכך יזורז התהליך ותתאפשר הפטירה מספק תרומה זו במהירות האפשרית.
לרבן גמליאל שיטת ביניים: "אל יחדש בה דבר" - אין לעשות דבר. אין להזיזה ממקומה, אין לכסותה ואין לגלותה. אף שהוא מסכים עם רבי יהושע שאין חובת שמירה על ספק תרומה, מכל מקום קיימת בוודאי האפשרות שהיא טהורה, ובזירוז היטמאותה עושה האדם מעשה רע. לפיכך יש לשבת בשב ואל תעשה, ובסופו של דבר, משתיחשף לטומאה, יוכל להיפטר ממנה. וההלכה כרבן גמליאל.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלוש שיטות בדין חבית תרומה שנולד בה ספק טומאה, המושתתות על מחלוקת בדרשת "משמרת תרומותי": רבי אליעזר, הדורש "יש אם למקרא", מחייב שמירה אף על תרומה תלויה ולפיכך מורה להצניעה ולכסותה; רבי יהושע, הדורש "יש אם למסורת", פוטר אותה משמירה ומורה לזרז את היטמאותה כדי להיפטר ממנה; ורבן גמליאל מכריע שאין לחדש בה דבר, וכמותו הלכה.