משנה ט' בפרק א'. במשניות הקודמות למדנו כי כאשר לפנינו שני אוספי תוצרת, שבאחד מהם נגמרה מלאכת הפרי ובשני טרם הגיעה התוצרת לגמר מלאכה - אין תורמין מזה על זה כלל: לא מן הגמור על שאינו גמור, ובוודאי לא מן שאינו גמור על הגמור.
חידושה של משנתנו:
משנתנו מלמדת כי כאשר לפנינו שני מיני מאכל ושניהם הגיעו לגמר מלאכה, אף על פי שהם מצויים במצבים שונים - מותר לתרום מן האחד על השני. המקרה הפשוט הוא:
יין וענבים - כאשר אין בכוונתו של הבעלים לעשות את הענבים יין, רשאי לתרום מן היין על היין ועל הענבים כאחד.
שמן וזיתים - כאשר אין בכוונתו לסחוט את הזיתים לשמן, רשאי לתרום מן השמן על השמן ועל הזיתים כאחד.
הצד המורכב יותר שבמשנה:
המשנה מתירה לתרום מכלי שני שיש בו שמן זית על זיתים המונחים בכלי ראשון ועומדים להיכבש. מאחר שאותם זיתים אינם עומדים להיסחט לשמן, נחשבים הם כגמורים, ולפיכך ניתן לתרום שמן על שניהם - על השמן ועל הזיתים. באופן דומה, אם בכלי השני מונח יין ובכלי הראשון ענבים שהבעלים מתכוון להניחם להתייבש ולהיעשות צימוקים, ואין בדעתו לעשותם יין - מותר לתרום מן היין שבכלי השני על הענבים שבכלי הראשון.
לכאורה יש מקום לתמוה: ענבים אינם צימוקים, וזיתים גולמיים אינם זיתים כבושים, ונמצא שעדיין נותרה מלאכה שיש לעשותה. מדוע, אם כן, נחשב הדבר כגמר מלאכה?
הירושלמי משיב כי אותם שלבים של השלמת התוצרת אינם נחשבים כמות משמעותית של מלאכה, שכן הם נעשים כמעט מאליהם: הצימוקים מתייבשים מעצמם, והזיתים נכבשים מאליהם - אין כאן אלא הכנסתם לצנצנת וכיוצא בזה. מאחר שאין זו מלאכה משמעותית, אין היא מונעת את התרומה מיין או משמן שכבר נסתיימה מלאכתם.
מדוע אין תורמין להפך?
יש לשים לב כי לא הותר לתרום צימוקים, או ענבים העומדים להיעשות צימוקים, וכן זיתים כבושים או זיתים העומדים להיכבש, על היין או על השמן. הטעם לכך הוא שהיין והשמן משובחים ויקרים יותר, ומלאכה מרובה יותר הושקעה בהם, והכהן היה מעדיף אותם - ואין ליצור הפסד לכהן. לפיכך חובה לתרום מן המשובח: מותר לתרום שמן על זיתים שלעולם לא ייסחטו, ויין על ענבים שלעולם לא ייסחטו, אך לא להפך - אין תורמין ענבים גמורים או זיתים גמורים על היין או על השמן בהתאמה.
הפריש ולאחר מכן נמלך בדעתו:
המשנה ממשיכה ודנה במי שכבר תרם באחד מן האופנים הבאים:
"שמן על זיתים לאכילה" - תרם שמן על זיתים שעמדו להיאכל כמות שהם ולעולם לא ייכבשו.
"זיתים על זיתים לאכילה" - היו לפניו שתי אצוות זיתים, שאין בדעתו לסחוט מהן שמן, ותרם מן האחת על השנייה.
"יין על ענבים לאכילה" - תרם יין על ענבים שנועדו להיאכל כענבים.
"ענבים על ענבים לאכילה" - תרם ענבים על ענבים שנועדו לאכילה.
כל אלו כשרים, כפי שכבר עולה מן החלק הראשון של המשנה, שהרי בכולם נגמרה המלאכה.
אלא שהמשנה מוסיפה: "ונמלך לדרכן" - לאחר שהפריש את התרומה שינה את דעתו והחליט לדרוך בסופו של דבר את אותם ענבים או זיתים. האם עליו לחזור ולתרום פעם נוספת? המשנה קובעת: "אינו צריך לחזור ולתרום". הטעם לכך הוא שהתרומה שהופרשה הייתה כשרה באותה שעה, ומרגע שכבר הופרשה התרומה ונותרו בידו חולין - אין צורך לשוב ולתרום, ואין בכך כל בעיה.
לסיכום: משנתנו מלמדת ששני מיני מאכל שנגמרה מלאכתם, אף שהם במצבים שונים, תורמין מזה על זה; ואף זיתים העומדים להיכבש וענבים העומדים להיעשות צימוקים נחשבים גמורים, לפי שהמלאכה הנותרת בהם נעשית מאליה. תרומה נעשית מן המשובח - שמן על זיתים ויין על ענבים, ולא להפך, מפני הפסד הכהן. ולבסוף, מי שתרם כדין ולאחר מכן נמלך בדעתו לדרוך את הפירות - תרומתו קיימת ואינו צריך לחזור ולתרום.