תרומות, פרק א', משנה י'. משנה זו קובעת את העיקרון הבסיסי שכבר סבבנו סביבו כמה פעמים בפרק: כאשר לפני האדם שני סוגי פירות, האחד הגיע לגמר מלאכה והשני טרם הגיע, אין לתרום מזה על זה. חידושה של משנתנו הוא שבדיעבד, לאחר מעשה, התרומה מועילה.
מדאורייתא, הנוטל תרומה מן הקמח על תבואה שטרם נדושה או נזרתה - התרומה חלה בדיעבד. וכן להיפך: אף הנוטל מן התבואה שלא נדושה ולא נזרתה על הקמח, ונותן לכהן את המוצר הפחות מעובד ולפיכך הפחות בעל ערך - התרומה חלה בדיעבד.
השוואה לדין השמן והיין:
כפי שהזכרנו לעיל בפרק א' משנה ד', מצינו מקרה דומה בשמן וביין: הנותן ענבים או זיתים תחת היין והשמן המעובדים והמוכנים - אין תרומתו תרומה. אלא ששם אין הפסול אלא מדרבנן, משום שלא רצו חכמים שיפסיד הכהן ויידרש לסחוט את הזיתים בעצמו, שהרי טורח גדול הוא. אך במשנה שלפנינו נאמר העיקרון הבסיסי: לכתחילה אין לתרום לאף אחד מן הכיוונים, ובדיעבד התרומה מועילה.
לשון המשנה:
"אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו" - אין ליטול תרומה מדבר שהסתיים עיבודו, כגון קמח, על דבר שעיבודו טרם הסתיים. למשל: אם לאדם אחד יש קמח ולחברו תבואה שלא נדושה, אין לתרום מן הקמח על התבואה שלא נדושה.
"ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו" - וכן אין ליטול מן התבואה שלא נדושה על הקמח.
"ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו" - אם עומדים לפניו שני כלים של תבואה שלא נדושה, שלא דש ולא זרה ולא ערם מהם כלום, אין זו שעת תרומה, ועליו להמתין עד גמר מלאכה.
"ואם תרמו, תרומתן תרומה" - אם עבר ועשה אחד משלושת הדברים הללו ותרם מן האחד שלא כדין, התרומה חלה, לכל הפחות בדיעבד.
לסיכום: משנה זו מלמדת כי לכתחילה אין תורמים מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא להיפך, ואף לא משני דברים שלא נגמרה מלאכתם זה על זה; אך בכל שלושת המקרים, אם תרם - תרומתו תרומה. בכך נבדל דין זה מדין הענבים והזיתים שבמשנה ד', שם אין התרומה חלה, מפני תקנת חכמים שלא להפסיד את הכהן.