אנו לומדים את פרק ד', משנה ט'. משנה זו היא המשך ישיר של המשנה הקודמת, וביאורה כבר נכלל בביאור המשנה הקודמת שנלמדה עמה - ואין בה חידושים נוספים, אלא המחשה מעשית של הכללים שנתבארו.
לשון המשנה וביאורה:
"כיצד" - המשנה באה להמחיש את הנקודות שנתבארו, כיצד פוסק רבי עקיבא שאלה זו.
"חמישים תאנים שחורות וחמישים לבנות" - בכלי מונחות כחמישים תאנים כהות וכחמישים תאנים בהירות. ומכאן שלושה מקרים:
"נפלה שחורה - שחורות אסורות והלבנות מותרות" - אם נראה שנפלה לתוכן תאנה כהה, חמישים ואחת התאנים הכהות נאסרות באכילה מדין תערובת מדומע, ויש לתיתן כולן לכהן במחיר של אחת פחות מן הכמות שבידו, כלומר חמישים. ואילו הלבנות, הבהירות, מותרות - מפרידן ואוכלן ואין בכך בעיה.
"נפלה לבנה - לבנות אסורות ושחורות מותרות" - וכן להפך: אם נפלה תאנה לבנה, חמישים ואחת הלבנות נאסרות כתערובת מדומע, והשחורות מותרות באכילה.
"בשאינו יודע מה נפלה - מעלות זו את זו" - אם ראה תאנה נופלת אך לא הבחין אם לבנה היא או שחורה, מצטרפות השחורות והלבנות זו לזו למניין מאה, כדי להשלים תערובת של מאה ואחת המותרת באכילה.
"ובזו רבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל":
אין להתבלבל במשפט אחרון זה, שאין בו עניין גדול כרגע. המשנה מצביעה על כך שבמקרה זה רבי אליעזר הוא המחמיר, ואילו רבי יהושע הוא המיקל - שהרי הוא זה שאמר שניתן להקל באופן ההגעה למאה. אין כאן מידע חדש כלל.
המשנה מביאה זאת כדי להעמיד את דבריה אל מול המשנה הבאה.