משנה תרומות פרק י"א משנה ט', והיא המשנה המאה של המסכת - רק היא ועוד אחת נותרו לפנינו. נושא המשנה הוא הכרשינין, מין קטנית מר. דבר מעניין יש בו: מחד גיסא הוא ראוי למאכל אדם, אך בני אדם היו מעדיפים להימנע מאכילתו משום שטעמו רע ביותר; מאידך גיסא, לבהמות הוא מאכל מצוין.
מטעם זה, לדעת מפרשים רבים, מעמדו של הכרשן בהלכות תרומה הוא ייחודי:
מצד אחד: הואיל והוא מאכל אדם, אף שאינו מאכל משובח, הוא כפוף להלכות תרומה - שהרי דברים שאינם ראויים לאכילת אדם אין בהם חובת תרומה.
מצד שני: הואיל ואין בני אדם אוכלים אותו בפועל ואילו הבהמות אוכלות אותו, מותר לתיתו לבהמה.
היתר זה חריג הוא, שכן הכלל הוא שאין לבזבז את התרומה ולהשתמש בה באופן שאינו ראוי, ובכלל זה להאכילה לבהמות, משום שהיא מיועדת לבני אדם. הכרשינין, אפוא, יוצאים מן הכלל, וזהו נושא המשנה שלפנינו.
דעת הרמב"ם:
לדעת הרמב"ם אין הכרשינין מיוחדים כלל, ודין זה חל על כל מאכל העונה על אותו קריטריון. לדוגמה, פת תרומה שהתעפשה, שהסוס ישמח לאכול ממנה ואילו האדם מעדיף שלא - נראה מדברי הרמב"ם שהכהן רשאי לתיתה לסוס שברשותו, וגם זה יהיה בסדר.
לשון המשנה:
מכל מקום, המשנה באה לדון כיצד נוהגים בכרשינין, ולשונה: "כרשיני תרומה - מאכיל אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים". כלומר, רשאי אדם להאכילם לבעלי החיים שברשותו:
"לבהמה" - בהמות מבויתות.
"ולחיה" - חיות שאינן מבויתות, כגון צבאים המשוטטים באחוזתו.
"ולתרנגולים" - עופות ביתיים.
נקודה צדדית מעניינת: כמעט תמיד מופיע צירוף בעלי החיים בלשון "בהמות, חיות ועופות", כשעופות פירושו ציפורים באופן כללי, ואילו כאן נאמר במפורש "תרנגולים", והדבר משונה. סיבה אפשרית לכך היא שעופות מסוימים, כגון בזים, מסוגלים לדאוג למזונם בעצמם; אך השימוש בתרומה להאכלת בעלי חיים אמור להיעשות דווקא בבעל חיים התלוי בבעליו לפרנסתו, כגון התרנגולים. זו תשובה אפשרית.
בעלות הבהמה - של כהן או של ישראל:
המשנה ממשיכה ועורכת הבחנה חשובה, שהיא למעשה לימוד בהלכות בעלות באופן כללי, אף ללא קשר לתרומה. היסוד הוא זה: בהמה שהיא בבעלות כהן רשאית לאכול כרשינין, אף שהם תרומה; ואילו בהמה שאינה בבעלות כהן, אין היא רשאית לצרוך כרשיני תרומה. המשנה מתמקדת בשני הסדרים ממוניים, והראשון שבהם הוא שכירות.
בשכירות, השוכר אינו נעשה בעליה של הבהמה: הבעלות נותרת בידי הבעלים המקורי, והשוכר זוכה רק בזכויות מסוימות בבהמה. משום כך, ישראל השוכר בהמה מכהן - הבהמה נשארת רשאית לצרוך תרומה; ואילו כהן השוכר בהמה מישראל - אין הוא רשאי להאכילה תרומה.
וכך אומרת המשנה: "ישראל ששכר פרה מכהן - מאכילה כרשיני תרומה" - הישראל רשאי להאכיל את כרשיני התרומה לפרתו של הכהן. ומן הצד השני: "וכהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו - לא יאכילנה כרשיני תרומה" - אף שהכהן הוא החייב במזונותיה של הבהמה, אין הדבר משנה, ואין הוא רשאי להשתמש בתרומה כדי להאכילה; עליו להשתמש במאכל אחר.
כאן עולה שאלה: כיצד רשאי הישראל השוכר להשתמש בתרומה כדי להאכיל את הפרה ששכר? גם אם אין בכך בעיה מצד התרומה עצמה, הרי אין זו תרומתו של הישראל - התרומה שייכת לכהנים, ואף שלא נתנה לכהן מסוים, הוא חייב אותה לכהנים. כיצד, אם כן, הרשות בידו להשתמש בנכסי זולתו כדי להאכיל פרה שעליו להאכילה?
הברטנורא מבין בדרך מעניינת, והוא כנראה מן המיעוט שבין הראשונים: אדם רשאי לתת את תרומתו למי שירצה, ובכלל האפשרויות שלפניו נמצא גם הכהן שהוא בעליה של פרה זו. ויש כאן 'אנן סהדי' - בתרגום חופשי, דבר המובן מאליו, שאנו יכולים להעיד עליו שבעליה של פרה זו יהיה מרוצה מאוד אם הכרשינין יגיעו אל בטן פרתו, שהרי כרשינין הם מאכל מצוין לבהמות. לפיכך, אומר הברטנורא, הרי זה כמי שנתן את התרומה לכהן ואחר כך השתמש בה להאכלת הבהמה, שכן אפשר להניח בבטחה שזהו מה שהכהן היה רוצה שייעשה בכרשינין.
רבים אחרים מוצאים הסבר זה משונה, ולכן הם מבינים שבוודאי הייתה כאן הסכמה מוקדמת עם הכהן, שלפיה האחריות להאכלת הפרה שנשכרה מוטלת על הכהן ולא על הישראל, וזה היה תוכן ההסכם ביניהם: הישראל נותן את הכרשינין לכהן, ואותם כרשינין משמשים להאכלת הפרה.
ההסדר השני: שומא:
ההסדר הממוני השני שבו עוסקת המשנה הוא שומא, הסדר שאינו מוכר לנו במאה ה-21. שומא, שמשמעותה המילולית הערכה או אומדן, דומה במהותה למה שראינו באריסות ובחכירת קרקע: בעל הקרקע העשיר מחזיק בהון אך זקוק לאיכר שיעבד את השדה, והם עורכים עסקה שבה בעל הקרקע אומר לפועל שישקיע את עבודתו ומאמצו בעיבוד השדה, והרווחים יתחלקו ביניהם בחצי, יהיה המקרה אשר יהיה. זהו הסדר המיועד לעוסקים בחקלאות.
בגידול בהמות קיים הסדר דומה: בעל הנכס, הפרה במקרה שלנו, עורך עסקה עם אדם שייקח את הפרה, ישקיע בה ויפטמה, ואחר כך יחזירה; אז תימכר הפרה, שערכה עלה בעקבות הפיטום, והתמורה תתחלק ביניהם, למשל חצי בחצי. הסדר זה נקרא שומא - הערכה - משום שכאשר האדם העושה את המלאכה נוטל את הפרה מידי הבעלים המקורי, הוא מתחייב ומבטיח את הערך המוערך שנקבע.
לדוגמה: ישראל בא לכהן ואומר לו שיפטם עבורו את הפרה והרווחים יתחלקו חצי בחצי. כיצד מעריכים את הרווח? תחילה שמים את שווי הפרה - נניח מאה דולר - ואז נוטל הישראל את הפרה. כשהוא מחזירה, ונניח ששוויה כעת ארבע מאות דולר, מתחלק הרווח של שלוש מאות דולר חצי בחצי, ומקבל כל אחד מאה וחמישים דולר. אך מה יהיה אם לאחר ששם הישראל את הפרה במאה דולר ונטלה מידי הכהן, אירע אונס משמים וברק פגע בה והמיתה? מי אחראי להפסד? התשובה היא הישראל, ואחריותו מלאה: יהיה אשר יהיה גורלה של הפרה, עליו להחזיר לכל הפחות את מאה הדולר של השווי שנטל מן הכהן. נמצא שהדבר נחשב כקניית הפרה, ואם לאחר מכן הוא מחזירה לכהן במקום למוכרה בשליחותו, נחשב הדבר אולי כהחזרה והעברת בעלות מחדש של הפרה.
הנקודה היא, אפוא, ששומא היא למעשה קבלת בעלות. משום כך, שלא כבדוגמאות הקודמות שבהן אמרנו שכאשר הישראל הוא השוכר והבעלים הוא כהן רשאית הפרה לאכול תרומה מפני שהיא עדיין שייכת לכהן - כאן, כאשר העושה במלאכה הוא הישראל והבעלים המקורי הוא כהן, אין להאכיל את הפרה תרומה. שכן משנוטל הישראל את הפרה מידי הכהן לאחר השומא, הרי הוא מקבל עליה בעלות, ובכך היא עוברת מלהיות פרתו של כהן להיות פרתו של ישראל, ושוב אינה זכאית לאכול תרומה.
וכך נאמר במשנה: "ישראל ששם פרה מכהן - לא יאכילנה כרשיני תרומה". הישראל נוטל את הפרה על בסיס אותו ערך קבוע של מאה דולר ומתחייב להחזיר לכל הפחות ערך זה, ולפיכך אין הוא רשאי להאכילה כרשיני תרומה, שכן חדלה מלהיות פרתו של כהן ונעשתה פרתו של ישראל. ומן הצד השני: "וכהן ששם פרה מישראל - מאכילה כרשיני תרומה" - משנטל הכהן את הפרה מידי הישראל נעשתה שלו, ולפיכך רשאי הוא להאכילה תרומה.
נמצא הכלל העולה משתי המשניות: בשכירות הולכים אחר הבעלים המקורי, ואילו בשומא הולכים אחר מי שנטל על עצמו את האחריות והערך - שהרי הוא שקנה את הבהמה.