אנו ממשיכים בפרק יא במסכת תרומה, בעניין השאריות האחרונות של תרומה וכיצד יש לנהוג בהן. משנה ח עוסקת במי שמערה שמן מכלי לכלי: בכלי הראשון היה שמן תרומה, וכעת הוא מריקו אל כלי אחר. השאלה היא עד כמה עליו לדקדק ולהוציא כל טיפה אחרונה מן הכלי הראשון.
שלוש טיפות:
נאמר שדי בכך שיטפטפו שלוש טיפות. כידוע, כשמוזגים שמן הולכת ומתמעטת הכמות היוצאת מן הכלי, עד שהוא יוצא טיפה אחר טיפה. משהגיע לשלוש טיפות, נחשב הכלי ריק דיו, ומעתה מותר למלאו מחדש בחולין, ואין בכך חשש.
"הרכינה ומיצה":
המשנה ממשיכה: אם הוטה הכלי על צידו והשמן התאסף בתחתיתו, שוב יש כאן כמות משמעותית של שמן שניתן להוציאה בכף או בקש - ולשמן זה דין תרומה, ואין להכחיש זאת. הקולא נאמרה רק כאשר לא נאספה כמות משמעותית של תרומה, שאז ניתן למלא את הכלי בשמן חדש והשאריות בטלות; אך משהופיעה הכמות מחדש באופן משמעותי, דינה כתרומה.
אשר לתרגומן המדויק של המילים, יש בכך מן הקושי: "הרכינה" - הטייה על הצד, שאיפשרה לשמן להתקבץ. "מיצה" - לשון סחיטה, כלשון מיצוי הדם על גבי המזבח. לפי זה נשמע שהטה את הכלי לאחר שהתרוקן לגמרי ובכל זאת התקבץ בו שמן מחדש, ואולי הכוונה שהדפנות נסחטו והשמן התכנס למקום אחד. אף שאין ודאות בפירוש המילה המדויק, הדין ברור לחלוטין: לאחר ההטיה על הצד מתקבץ השמן יחד, ולאותו קיבוץ דין תרומה.
תרומת מעשר של דמאי:
משנה ט עוברת לנושא שונה לגמרי. אמנם עדיין אנו עוסקים בדברים שיש להם מעמד של תרומה ובשאריות, אך הכיוון השתנה: כאן מדובר בתרומת מעשר, ובפרט בתרומת מעשר המופרשת מן הדמאי.
דמאי היא תוצרת שנקנתה מעם הארץ, שחוששים בה שמא לא עושרה כראוי. רוב התוצרת בתקופת בית שני, בתקופת המשנה, עושרה כראוי, אך מיעוט משמעותי מעמי הארץ, מפשוטי העם, לא הפרישו את כל המעשרות. החשש היה למעשר שני, ובעיקר - וזה החשוב יותר - לתרומת מעשר.
תרומת מעשר היא מעשר מן המעשר: אדם נותן מעשר מתבואתו ללוי, והלוי מפריש מעשר מן המעשר שקיבל ונותנו לכהן. רבים מעמי הארץ סברו שכיוון שלא הפרישו את המעשר עבור הלוי, אין עדיין חובה להפריש את תרומת המעשר עבור הכהן - וטעות בידם. תרומת מעשר דינה כתרומה ממש, ונושאת עמה את העונש החמור של מיתה בידי שמים, מוות בטרם עת.
לפיכך קבעו חז"ל, שאף שרוב הדמאי מעושר כראוי, לא נקל בדבר: הקונה תוצרת מעמי הארץ יפריש שוב, למעשה אחוז אחד בלבד - מעשר מן המעשר - וייתננו לכהן.
מכאן השאלה: בשמן הראוי לאכילה אין פטור של כמות מזערית, וכל שמן שקיבל - עשירית שבעשירית שלו, מאית שלו, האחוז שלו - חייב להביאו לכהן. אך מה הדין בשמן טמא, שממילא אינו ראוי לאכילה? אם נותרה בידו כמות זעירה כאצבעון של שמן טמא, האם עליו להביאה אף היא לכהן? כלומר, מהו שיעור הפטור בשמן טמא של דמאי להביאו כתרומת מעשר לכהן?
"שמינית שבשמינית":
תשובת המשנה: השיעור הוא שמינית שבשמינית. הברטנורא מבאר שמדובר בשמן של דמאי שנטמא, ובכמות זו ומעלה יש להביאו לכהן.
כשם ש"רביעית", שפירושה רבע, מתייחסת לרביעית הלוג, כך כאן מדובר בשמינית שבשמינית הלוג. מידת הלוג היא כגודלו של בקבוק קולה קטן, כ-500 סמ"ק; רביעית היא רבע ממנה, כ-125 סמ"ק, כוס בגודל של ילד. שמינית שבשמינית היא אפוא אחד חלקי 64 מן הלוג - כשמונה מיליליטר.
נמצא שאם יש בידו כשמונה מיליליטר של שמן טמא מדמאי, אינו צריך להביאו לכהן; ביותר מכך - חייב להביאו. לאותה שמינית שבשמינית, אחד חלקי 64 בלוג, יש שם: קורטוב, והיא מידת הנפח הקטנה ביותר בדברי חז"ל. אף על פי כן הקורטוב חיוני ויש להביאו לכהן - ודאי כשהחיוב מן התורה, ואף בכמות גדולה מזו כשהשמן טמא.
לסיכום: במשנה ח למדנו שהמערה שמן תרומה מכלי לכלי די לו בשלוש טיפות, ומכאן ואילך רשאי למלא את הכלי חולין; ואילו כשהרכין את הכלי ומיצה, והשמן התקבץ בכמות משמעותית - דינו כתרומה. במשנה ט עברנו לתרומת מעשר של דמאי, עמדנו על טעותם של עמי הארץ שלא הפרישו תרומת מעשר ועל חומרת הדבר, ולמדנו ששיעור הפטור בשמן טמא הוא שמינית שבשמינית הלוג - הוא הקורטוב, כשמונה מיליליטר.