בשיעור זה נלמד את המשנה העשירית בפרק י"א, המשנה החותמת את מסכת תרומות. עניינה של המשנה בהלכות הדלקת שמן של תרומה טמאה, ובשאלה באיזו מידה רשאים זרים ליהנות מאותה הדלקה.
נקדים את היסוד: תרומה שהיא טהורה - רק כהן רשאי לאוכלה, ויש איסור מן התורה על זר הנהנה ממנה. משנטמאה התרומה, עדיין נותנים אותה לכהן, והוא רשאי לשורפה ולהשתמש בה כדלק. לפיכך, אם מדובר בשמן, רשאי הכהן להדליקו וליהנות מאותה שריפה.
מדרבנן נאסר על מי שאינו כהן ליהנות מאכילת תרומה טמאה, ולפיכך עליו ליתנה לכהן. אולם איסור זה הופקע, כפי שנראה במשנתנו, בהדלקה לצורך אור: כיוון שהכהן נהנה מן האור, יכולים גם שאינם כהנים ליהנות ממנו באותה שעה.
המשנה נחלקת לשני חלקים נפרדים, ובהם שני מקרים שונים לחלוטין.
חלקה הראשון: הדלקה במקום שגם כהנים נהנים ממנה:
המשנה מתירה להדליק "שמן שריפה" - כפשוטו, שמן העומד לשריפה, והכוונה לשמן של תרומה שנטמאה, שההלכה מחייבת לשורפו. המשנה מונה ארבעה מקומות שבהם מותר להדליקו, אף שגם מי שאינו כהן ייהנה ממנו, כיוון שהכהנים נהנים ממנו:
בית הכנסת
בית המדרש
מבוי אפל - סמטה חשוכה.
על גבי חולה - אף שהחולה אינו כהן, מבקריו כהנים.
בכל המקרים הללו, בתנאי שכהן נמצא שם ונהנה מן האור, אין מניעה שגם אחרים ייהנו, שהרי אין הבדל בדבר: האור המשמש את הכהן משמש כל אדם, ונר לאחד נר למאה.
ראוי לציין כי אין ההיתר מבוסס על מתן שירות ציבורי גרידא, אלא על ההנחה שכהנים מצויים במקום. במבוי אפל אמנם אין להניח שכהן שוהה שם בקביעות, אלא שהוא עובר שם מזמן לזמן, או עשוי לעבור, והרי מספקים לו את התועלת של מבוי מואר בכל עת שהוא נמצא בו. נמצא שלפחות במקרה זה נהנים שאינם כהנים אף בשעה שהכהן אינו נמצא במקום.
המשנה נוקטת בלשון "ברשות", ובביאורה שתי דרכים:
הפירוש הרווח: בנוכחותו של הכהן.
הרמב"ם מבין שהכוונה ברשותו של הכהן, כלומר שאין לשורפו אלא בהיתרו - הבנה המשנה את התמונה במידה ניכרת.
בת ישראל שנישאת לכהן:
כאן עוסקת המשנה באישה שאביה אינו כהן, אך היא נישאה לכהן. בילדותה הייתה ישראלית, ולא הייתה יכולה לשרוף שמן של תרומה טמאה; אך משנישאה, כאשת כהן, היא נהנית מן התרומה בהיתר. המשנה מוסיפה שהיא "למודה אצל אביה" - רגילה לפקוד את בית אביה שאינו כהן, והדין הוא ש"אביה מדליק ברשותה": האב רשאי להדליק את הנר לצורך אור סביבה - ברשותה לשיטת הרמב"ם, או בנוכחותה לשיטת שאר המפרשים.
ויש להבין: מה החידוש בדבר, ומה משמעות התנאי "למודה", שהיא רגילה לבוא? לכאורה אין הרגילות צריכה להיות גורם, ואף אם זהו ביקורה הראשון מזה שנים רבות, יהיה מותר להדליק עבורה, שהרי אף היא נהנית מן האור.
בפירוש ארטסקרול מובא בשם הערוך השולחן ביאור נאה: כיוון שהיא רגילה לבוא - למשל בכל יום שלישי בשעה שמונה - אין האב חפץ שתיכשל בחשכה בכניסתה לבית. לפיכך הוא רשאי לצאת מן הבית עוד לפני בואה ולהדליק את הנרות בכניסה, כדי שתיכנס בשלום. כלומר, אף שעדיין אינה נוכחת במקום, כיוון שהיא רגילה לבוא ועתידה ליהנות מן האור - מותר לו לעשות כן.
חלקה השני: בית המשתה ובית האבל:
אף חלק זה עוסק בהדלקת שמן של תרומה טמאה, אך במקרה אחר לגמרי: התכנסויות ציבוריות שניתן להניח כי נוכחים בהן כהנים. לכאורה, על פי היסוד שנתבאר בחלק הקודם, מותר להדליק שם נרות משמן שריפה, שהרי כולם נהנים - כהנים ושאינם כהנים כאחד. אלא שבשני סוגי ההתכנסויות יש מקום לחשוש, וזאת מפני שהאווירה בשניהם שונה בתכלית: בית המשתה, שהוא מסיבה או סעודת חתונה, ובית האבל.
בית המשתה: מצד אחד, יש לחשוש שהמסובין נוהגים בקלות ראש ובני החבורה שתויים, ושמא יאבדו שליטה ויטלו את הנר לפינה פרטית, ונמצא שאדם נהנה הנאה פרטית ללא כהן. מצד שני ניתן לומר שהמשתתפים לבושים במיטב בגדיהם, ולא יגעו בנרות שמן מלוכלכים ומטונפים.
בית האבל: מצד אחד, המנחמים אינם לבושים בבגדים נאים ואינם חוששים שיתלכלכו, ולפיכך עלולים ליטול את הנר שהודלק לכולם ולהעבירו לפינה פרטית. מצד שני ניתן לומר שאין דרכם של הנוכחים בבית האבל להתעסק באש ובנרות, אלא מניחים אותם במקומם, ואין לחשוש שיזיזום.
נמצא שיש כאן ספק לשני הכיוונים בשני המצבים, וניתן לערוך טבלה של שניים על שניים: להחמיר או להקל בכל אחד מהם. וכנגד ארבע האפשרויות מובאות במשנה ארבע שיטות תנאים:
רבי יהודה - "מדליקין בבית המשתה אבל לא בבית האבל": במשתה מותר, שכן הלבושים בבגדיהם הנאים לא יגעו בנרות המלוכלכים; ואילו בבית האבל, שאין הבגדים נאים, יש לחשוש שיזיזו את האש.
רבי יוסי - "בבית האבל אבל לא בבית המשתה": בבית האבל מותר, שכן הנוכחים עסוקים בעניינים אחרים ואינם מזיזים נרות; ואילו בסעודה, מתוך שמחה, עלולים להזיז את הנרות.
רבי מאיר - "אוסר כאן וכאן": נוקט את שתי החומרות, ואוסר בשניהם.
רבי שמעון - "מתיר כאן וכאן": בשני התרחישים, בסעודה ובבית האבל, מותר להדליק נרות לתועלת הכהנים יחד עם שאינם כהנים.
וההלכה כרבי שמעון המיקל, שמותר להדליק את הנרות בשני המקרים.
לסיכום: למדנו כי שמן של תרומה טמאה, שדינו בשריפה, מותר להדליקו במקומות שגם כהנים נהנים בהם מן האור - בית הכנסת, בית המדרש, מבוי אפל ועל גבי חולה - שהרי נר לאחד נר למאה; עמדנו על שתי ההבנות בתיבת "ברשות", על דינה של בת ישראל הנשואה לכהן הרגילה לפקוד את בית אביה, ועל מחלוקת התנאים בבית המשתה ובבית האבל, שההלכה בה כרבי שמעון המתיר כאן וכאן.
בזה אנו משלימים ומסיימים את מסכת תרומות - מזל טוב, ומכאן אנו פותחים במסכת הבאה, מסכת מעשרות.