לפנינו משנה מרתקת נוספת - משנה ח' בפרק ה' במסכת תרומות.
המקרה שבמשנה:
יחידה אחת של תרומה נפלה לתוך מאה יחידות של חולין. עדיין לא הספיק בעל התערובת להסיר יחידה אחת כדי לתיתה לכהן, וכבר נפלה לתוכה יחידה שנייה של תרומה. נמצא שכעת עומדות שתי יחידות תרומה כנגד מאה יחידות חולין בלבד.
דעת תנא קמא:
תנא קמא סובר כי משעה שאין כאן מאה כנגד התרומה - "הכול אסור". הברטנורא מבאר את טעמו: רואים את הדבר כאילו נפלו שתי היחידות בבת אחת. אין מתייחסים אל המציאות כאילו נפלה יחידה אחת, וממילא הותרה כל התערובת, ורק לאחר מכן נפלה יחידה שנייה לתוך תערובת שכבר הותרה.
דעת רבי שמעון:
רבי שמעון מתיר, שכן די בכך שיסיר שתי יחידות. לשיטתו רואים את הדבר כאילו נפלה אחת ולאחריה נפלה נוספת, והדבר עולה בקנה אחד עם הכלל הידוע של רבי שמעון במקום אחר: אם התכוון אדם להוציא את היחידה מן התערובת ועדיין לא הספיק לעשות כן, הרי זה כאילו כבר הוסרה, ואין כאן אלא עניין טכני של הוצאתה בפועל. לדעת רבי שמעון הקלו חכמים במקרה כזה, ואם נפלה יחידה נוספת - יסיר גם אותה.
ראוי לזכור כי איננו מתקרבים כלל לגבולות של איסור תורה; כל הדיון אינו אלא דרבנן. לפי רבי שמעון, הדרישה הדרבנית של פי מאה כנגד התרומה מתבטלת, אם תרצו, כאשר האדם עומד באמצע הוצאת היחידה ובתוך כך נופלת נוספת - והכול כשר. זהו תוכן המשנה.
סיוגו של רבי אלעזר ברבי שמעון בתוספתא:
הקושי מתעורר מדברי התוספתא - מקור תנאי שהוא בן זמנה של המשנה ובא להשלימה. שם מובאת אמירה של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי (הוא הבן שהיה עמו במערה שלוש עשרה שנה): כל זה אמור בתנאי שידע על כך, כלומר שידע שנפלה היחידה פנימה.
שיטת הברטנורא:
לדעת הברטנורא, סיוג זה מוסב על רבי שמעון: רבי שמעון מתיר את התערובת אף על פי שנפלה יחידה שנייה, משום שידע על נפילת הראשונה ועמד מוכן להוציאה, ולכן אין כאן אלא עניין טכני של ביצוע. ידיעתו על התערובת היא היוצרת את אפקט הביטול, ומאפשרת שלא לחצות את סף המאה כנגד אחד ההופך את התערובת לאסורה עם נפילת השנייה. בניסוח אחר: אין מחשיבים את הדבר כאילו נפל הכול בבת אחת, מפני שהייתה לו מודעות לנפילת היחידה הראשונה וכוונה להוציאה עוד לפני שנפלה השנייה. ואף על פי כן מסיים הברטנורא: "והלכה כחכמים".
שיטת הרמב"ם:
הרמב"ם, לכאורה, מבין את סיוגו של רבי אלעזר ברבי שמעון באופן אחר - שהוא מוסב על תנא קמא: תנא קמא סובר שהתערובת נאסרת בנפילת השנייה, אלא אם כן ידע האדם על נפילת הראשונה. שכן אם ידע על נפילת הראשונה לפני שנפלה השנייה, כבר נתבטלה הראשונה והתערובת נעשתה מותרת, וכאשר נופלת יחידה נוספת - עדיין תערובת מותרת לפנינו.
הדבר דומה למשנה הקודמת, שבה למדנו כי כל עוד אין חוצים את הגבול בשעה שנופלת יחידה חדשה, היא בטלה כל עוד קיימת הכמות הראויה. אין זה משנה שמתקרבים ליחס האסור, ואף שבסופו של דבר עברו את היחס של מאה לאחד - ובלבד שבכל שלב ושלב היה כאן ביטול כדין.
לפי הבנת הרמב"ם, אפוא, האיסור אמור דווקא במקרה שבו לא נודע לאדם על נפילת הראשונה קודם שנפלה השנייה, ולכן רואים את הדבר כאילו נפלו שתיהן בבת אחת. אך אם אכן ידע - אין זה כאילו נפלו כאחת. לפיכך פוסק הרמב"ם: אם נפלה יחידה, נודע לו עליה, ובטרם הספיק להוציאה נפלה יחידה שנייה - התערובת נשארת מותרת. וזו, לכאורה, ההלכה למעשה, שהרי ההלכה כרמב"ם.
לסיכום: בשתי יחידות תרומה שנפלו לתוך מאה חולין זו אחר זו, נחלקו התנאים: תנא קמא אוסר, מפני שרואים את שתיהן כנופלות כאחת, ורבי שמעון מתיר, מפני שכוונתו להוציא את הראשונה כמוה כהוצאה בפועל. סיוגו של רבי אלעזר ברבי שמעון בתוספתא - שהכול תלוי בידיעה - נתפרש בברטנורא כמוסב על רבי שמעון (והלכה כחכמים), וברמב"ם כמוסב על תנא קמא, ומכאן שההלכה למעשה מתירה את התערובת כאשר נודע לו על הנפילה הראשונה קודם השנייה.
כדאי לחזור ולשמוע את המשנה פעם נוספת, ואיני חוזר עליה כאן, שכן נאמר כל הטעון אמירה. תקוותי שהדברים ברורים.