אנו מגיעים למשנה התשיעית בפרק החמישי של מסכת תרומות, המשנה החותמת פרק מרתק זה. לפני שניגש ללשון המשנה, נקדים משל מן החוש.
כל מי שחפר אי פעם בור בחול שפת הים יודע, כי כאשר מחזירים את החול אל תוך הבור אין הוא נכנס כולו בחזרה. הסיבה לכך היא שהחול כמו גדל בשעה שהוצא מן הבור: משאווררו נוצרים מרווחים זעירים בין גרגר לגרגר, החומר נעשה פחות דחוס, ושוב אין הוא נכנס למקומו הראשון.
מנגד, חומר שלא היה דחוס ונטחן - החללים הזעירים שבו מצטמצמים, וכמות גדולה בהרבה נכנסת בשטח קטן. דוגמה לדבר פולי קפה: נפחם רב, ומשנטחנו נעשה נפח הקפה הטחון קטן בהרבה מנפח הפולים המקוריים.
שאלת המשנה:
מה הדין כאשר היה בידי אדם היחס הנדרש של מאה חולין כנגד סאה אחת של תרומה, ולאחר שטחן את התערובת פחת הנפח הכולל, ואין עוד לפניו מאה ואחת? האם יש לחשוש שמא מה שפחת הוא חלק החולין, ואילו התרומה נותרה בשיעורה, ושוב אין מאה כנגד אחד?
ובניסוח אחר: שמא היו החולין באיכות ירודה יותר, תבואה פחות דחוסה - אם משום שהיו בה חרקים ואם משום שלא הייתה מהודקת - ואילו התרומה הייתה באיכות גבוהה ודחוסה יותר. אם כך הדבר, נשתנה היחס, ושוב אין מאה כנגד אחד, והביטול אינו פועל.
תשובת המשנה היא שאין לחשוש לכך. מניחים שהדברים נותרו כפי שהיו, ושהכול נתכווץ ונטחן ונעשה צפוף יותר ביחסים שווים - גם התרומה וגם החולין. וכלשון המשנה:
"סאה תרומה שנפלה למאה" - יחידה אחת של תרומה שנפלה לתוך מאה יחידות של חולין.
"וטחנן" - טחן את מאה ואחת היחידות.
"ופחתו" - ולאחר הטחינה נותר בידו פחות ממאה ואחת, ויש מקום לחשוש שמא נשתנה היחס ונאסרה התערובת.
"כשם שפחתו החולין כך פחתה התרומה" - כשם שנתמעט נפחם של החולין, כך אפשר להניח בבטחה שהתרומה נעשתה צפופה יותר ביחס שווה, וכל התערובת נותרת מותרת.
הכיוון ההפוך:
מה הדין כאשר היו לפניו פחות ממאה יחידות חולין ונפלה לתוכן סאה אחת של תרומה, שאז התערובת אסורה, ולאחר הטחינה התברר באורח פלא שיצאו מן התערובת יותר ממאה ואחת יחידות? לכאורה אפשר לומר כי מה שהתרחב הוא החולין שהיה דחוס ונתאוורר, וכעת יש מאה כנגד אחד והתערובת מותרת. אך אין הדבר כן: מניחים שכשם שגדל נפחם של החולין, כך התרחבה התרומה באופן יחסי, ולפיכך התערובת נותרת אסורה.
כשידוע שהתרומה ירודה באיכותה:
ואולם, דבר מדהים: אם ידוע כי החיטה של תרומה שנפלה הייתה באיכות נמוכה יותר, כלומר פחות דחוסה מן החולין, הרי בשעת הטחינה יתכווץ נפחה של התרומה ביחס לחולין, ובסופו של דבר ייווצר יחס של מאה חולין כנגד תרומה אחת. במקרה כזה רשאי אדם לטחון את התערובת, והתערובת שתיווצר מותרת באכילה.
שאלת ביטול איסור לכתחילה:
כאן מתעוררת תמיהה. כלל הוא בידינו שאין אדם רשאי לשנות בכוונה את היחס כדי להתיר את התערובת. לדוגמה: נפל חלב לתוך מרק עוף, ויש במרק פי חמישים בלבד כנגד החלב. אם יוסיף מים או מרק כדי להגיע לשיעור פי שישים - אין הדבר מועיל, שכן זהו ביטול איסור בכוונה. את הדבר עצמו תאמר המשנה במפורש בסיומה.
אם כן, כיצד הותר לאדם לטחון את התערובת של תרומה וחולין, בעוד הוא יודע היטב שמכיוון שהחולין דחוסים יותר מן התרומה, לאחר הטחינה ייווצר יחס של מאה כנגד אחד והתערובת תותר?
שיטת רבינו עובדיה: הדבר הולך לשיטה שמותר לבטל איסור לכתחילה. רבינו עובדיה מתיר לאדם להתערב בתערובת בכוונה, ובלבד שלא יוסיף חולין נוספים; אך אם הוא מסיר את האיסור, או כבנידון דידן שאינו מוסיף דבר אלא טוחן בלבד, אף שהיחס משתנה מחמת כן - הדבר מותר.
תשובה המתקבלת להלכה לדעת הכול: אין כאן עורמה כלל. נניח שידוע בבירור כי לפי הנפח לא היה פי מאה קודם הטחינה, אך לפי המשקל - המדד הקובע לאחר הטחינה - כן היה פי מאה כנגד. מה יעשה אדם בתערובת האסורה שבידו? ייתננה לכהן. ומה יעשה בה הכהן? יטחננה, שהרי זהו ייעודה הטבעי של התבואה. משנטחנה ישתנה היחס והתערובת תותר, והכהן יוכל להשיבה לבעליה. נמצא שאין צורך לתת את התערובת לכהן, ורשאי אדם לטחון בעצמו לכתחילה, שכן אין זו עורמה אלא דבר שהיה מתרחש ממילא.
זו ההלכה למעשה בגופה של המשנה: מותר לטחון את התערובת ואין בכך בעיה, ובלבד שידוע שלפי המשקל היה פי מאה חולין כנגד התרומה. אין כאן אלא טחינה שנועדה ליישר את יחסי הנפח כראוי.
סיום המשנה:
"סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה" - יחידה אחת של תרומה שנפלה לתוך פחות ממאה יחידות חולין, והתערובת אסורה כמדומע.
"ואחר כך נפלו שם חולין" - לאחר מכן נפלו לתוכה חולין נוספים, והכף הוכרעה למאה חולין כנגד תרומה אחת.
"אם שוגג - מותר" - אם נפלו החולין בטעות ולא בכוונה, התערובת שנוצרה מותרת, שהרי יש בה פי מאה חולין כנגד התרומה.
ואם במזיד - אם הוסיף חולין בכוונה כדי לשנות את היחס ולהכשיר את התערובת לאכילה, נותרת התערובת באיסורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין חוששים לשינוי היחס מחמת טחינה - לא כשפחת הנפח ולא כשגדל - שכן מניחים שהתרומה והחולין נשתנו ביחסים שווים; וכי כאשר ידוע שהתרומה ירודה ופחות דחוסה, רשאי אדם לטחון לכתחילה עד שייווצר יחס של מאה כנגד אחד, משום שאין בכך עורמה אלא מהלכה הטבעי של התבואה. עוד למדנו את ההלכה למעשה החותמת את המשנה: אין אדם רשאי להוסיף חולין בכוונה כדי להתיר את התערובת, והלכה זו נוהגת בתערובות תרומה כשם שהיא נוהגת בחלב שנפל למרק עוף וכיוצא בזה.