אנו מגיעים למשנה ז' בפרק ה' במסכת תרומות, ובה מקרה מרתק. מה דינה של סאה תרומה שנפלה לתוך מאה סאים של חולין? הדין פשוט: מגביהים סאה אחת מן התערובת, והשאר מותר. ומה יהיה הדין אם לאחר מכן נפלה סאה נוספת של תרומה? גם כאן, לכאורה, יגביה סאה נוספת והכול יבוא על מקומו בשלום. וכך בכל פעם מחדש.
גדרי הביטול בכל שלב:
הטעם לכך הוא שבכל שלב ושלב מתקיימים שני התנאים הנדרשים: מדרבנן נדרש שיעור של אחד ממאה, והוא קיים; ומדאורייתא די ברוב פשוט, והוא קיים אף הוא. לכאורה, אפוא, הכול כשורה.
אלא שמדאורייתא אין להשלות את עצמנו. בכל פעם שנופלת תרומה נוספת ומגביהים סאה אחת מן התערובת, היחס שבין התרומה לחולין הולך ומתקרב למצב שבו התרומה היא הרוב. בתחילה היו לפנינו מאה סאים חולין. משנפלה סאה תרומה, נעשתה התערובת חלק אחד תרומה מתוך מאה ואחד. כאשר מגביהים סאה אחת מן התערובת, נותרים מעט יותר מתשעים ותשעה חלקי חולין ומעט פחות מחלק אחד של תרומה - שכן מעתה מצויה בתערובת גם כמות מסוימת של תרומה. שהרי הסאה שהוגבהה, בהנחה שהתערובת אחידה, כללה חלק אחד תרומה מתוך מאה ואחד ומאה חלקים של חולין. וכך, בפעם הבאה נתקרב ליחס של תשעים ושמונה מול שתיים, ולאחריה תשעים ושבע מול שלוש, וכן הלאה.
השאלה, אם כן, היא כמה פעמים ניתן לחזור על תהליך זה בטרם תיאסר התערובת. התשובה היא שברמה דאורייתא זו הנקודה שבה נעשה רוב התערובת תרומה - ולמעשה, אף אם היחס הוא מחצה על מחצה בדיוק, התערובת אסורה, שהרי אין כאן עוד רוב היתר המבטל את האיסור. בכל שלב ושלב הדבר מותר מצד דיני דרבנן, אך בשלב מסוים נכנס האיסור מדאורייתא לתמונה וקובע: אין כאן רוב היתר. באותה נקודה מתעורר האיסור מחדש, וזהו הנקרא "חוזר וניעור". אין אנו יכולים לומר לעצמנו שאין כאן תרומה כלל; התרומה מצטברת, ובשלב מסוים שב האיסור דאורייתא וניעור. זהו מקרה המשנה שלפנינו.
לשון המשנה:
"סאה תרומה שנפלה למאה" - סאה אחת של תרומה שנפלה לתוך מאה סאים של חולין.
"הגביהה" - מגביה סאה אחת מן התערובת, וחוזר למאה סאים. דינם דין היתר, אף שמצד תוכנם מעורבת בהם תרומה.
"ונפלה אחרת" - נפלה סאה שנייה של תרומה והעלתה מעט את שיעור התרומה שבתערובת, וחוזר ומגביה, וכן בפעם השלישית ובפעמים שלאחריה.
"מותרת" - התערובת מוסיפה להיות מותרת באכילה.
"עד שתרבה תרומה על החולין" - עד לנקודה שבה נעשית התרומה רוב התערובת.
כמה פעמים? שיטות הראשונים:
המשנה אינה מפרטת כיצד לערוך את החישוב, ובכך נחלקו הראשונים:
שיטת הברטנורא: יש להעמיד את החישוב על המצב הגרוע ביותר, ולפיו ניתן לחזור על התהליך עד חמישים פעם. המצב הגרוע ביותר הוא שבכל פעם מגביהים מן התערובת של מאה ואחד סאים חולין טהורים בלבד. נמצא שבפעם הראשונה יורדים לתשעים ותשעה סאי חולין, בשנייה לתשעים ושמונה, בשלישית לתשעים ושבעה, וכן הלאה. לאחר חמישים פעם הוגבהו חמישים סאי חולין ונותרו חמישים, וכשנופלת הסאה החמישים ואחת של תרומה - נאסרה התערובת.
שיטת הרמב"ם: אין המוגבה בכל פעם חולין טהורים, ולפיכך המניין עולה עד מאה פעמים. שכן בכל פעם שנופלת תרומה נוספת ומוגבהת סאה מן התערובת, הולכים החולין ומתדללים, וכשמגביהים סאה מן התערובת יש בה יותר ויותר תרומה - ונמצא שמפסידים פחות ופחות חולין. לפי חשבון זה, לאחר מאה פעמים יש לפנינו מאתיים סאים: מאה חולין ומאה תרומה, וכאן נחצה הקו.
ראוי לציין כי בחישוב מדויק של המספרים - בהנחה שבכל נפילה מתערבת התרומה באופן אחיד ושווה בכל החולין, והנחה זו כשלעצמה אינה פשוטה - עולה שהמספר הוא שבעים. בפעם השבעים שנופלת התרומה תיטה הכף לתערובת שרובה תרומה. האם הרמב"ם היה מחמיר בשבעים אילו עמד על כך, אין הדבר ברור.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסוד ה"חוזר וניעור": אף שבכל שלב ושלב הביטול תקף מדרבנן ומדאורייתא, התרומה מצטברת בתערובת, ומשנעשית רוב (או אף מחצה על מחצה) שב האיסור דאורייתא ומתעורר. עמדנו על לשון המשנה - "סאה תרומה שנפלה למאה... הגביהה ונפלה אחרת... עד שתרבה תרומה על החולין" - ועל מחלוקת הראשונים בחישוב מספר הפעמים: חמישים לדעת הברטנורא, מאה לדעת הרמב"ם, ושבעים לפי החשבון המדויק. זהו החשבון העולה מן המשנה, אף שההלכה למעשה טעונה בירור.