משנה ז' בפרק י"א במסכת תרומות מהווה המשך ישיר למשנה הקודמת, ואף פותחת במילה "וכן" - ללמדנו שאותו עיקרון עצמו חל אף כאן. במשנה הקודמת למדנו כי מחסן שהיו בו חיטים של תרומה, די בכך שיטאטא אותו היטב, ואין הבעלים נדרש לשבת על הרצפה ולברור כל פירור אחרון של תרומה שמא נותר בו, קודם שיכניס לתוכו חולין.
המקרה שלפנינו:
כלי אחסון שהיה בתוכו שמן של תרומה - חבית, למשל - והשמן נשפך ממנה. השאלה היא עד כמה נדרש אדם להיזהר בשמן הנותר בדפנות החבית לאחר שרוקנה.
לשון המשנה: "וכן חבית של שמן שנשפכה" - חבית שהיה בה שמן של תרומה, ועתה נשפך השמן ויצא החוצה. ועל כך קובעת המשנה: "אין מחייבין אותו לטפח" - אין מחייבים את הבעלים לשבת על הארץ ולטפח בדפנות הכלי כדי לנקותו ביסודיות.
ביאור הברטנורא בלשון "לטפח":
הברטנורא לומד ש"מטפח" הוא מלשון "טפח" - רוחב כף היד; כלומר, שיטול אדם את ידו וינגב באצבעותיו את דפנות הכלי. ראוי לשים לב: כלל לא עלתה על דעתו של הברטנורא האפשרות לנקות במטלית, ואף ניגוב בידיים בלבד אינו נדרש.
ומסיימת המשנה: "אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בכולן" - ינהג בחבית זו כדרך שהוא נוהג בחביות של יין שאינן תרומה: שופך את תכולתה, ומשעה ששפכה נחשבת היא ריקה. ומה שנותר מעט על הדפנות - אין בכך כלום.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דין המחסן שבמשנה הקודמת חל אף על כלי שהיה בו שמן של תרומה: אין מחייבים לטפח בדפנות הכלי ולנקותו ביסודיות, לא במטלית ואף לא בידיים, אלא נוהגים בו כדרך שנוהגים בכל חבית - ריקון תכולתה, ותו לא.