תרומות פרק ג', משנה ח'. זה עתה סיימנו לעסוק בחשיבותה של ההצהרה המילולית לעומת ההפרשה הפיזית של המעשרות השונים: קריאת השם היא הצהרה מילולית החלה ותופסת עוד קודם לכל הפרשה פיזית של החלק מן הערימה. כעת עולה השאלה שהזכרנו: מה הדין כאשר בשעת קריאת השם נקט האדם לשון של פליטת פה, ולא התייחס לחתיכה שאליה התכוון? למשל, היו לפניו שני ענבים, וביקש לומר על האחד "זה תרומה", ובטעות אמר זאת על השני; או שאמר "צפון" במקום "דרום". לא אמר את שהתכוון, אלא נפלה בפיו פליטת פה. האם דבריו מחייבים, והחפץ נעשה כעת תרומה?
הדרישה ש"פיו וליבו שווין":
התשובה היא שלילית. יש דרישה שהפה - מה שהאדם אומר - והלב - מה שבליבו - יהיו שווים ומתואמים זה עם זה. אם היה בליבו, כלומר בדעתו ("לב" כאן פירושו דעת), להתכוון לדבר אחד, ובטעות אמר דבר אחר, אין דבריו מחייבים.
תרומה כ"קודשים" בגרסה מקוצרת:
המשנה עומדת לדון בארבעה סוגים של הצהרות. כפי שהוזכר בהקדמה, תרומה היא מעין קודשים בגרסה מקוצרת. מאכלים רגילים אינם מיטמאים ביותר משתי דרגות, עד שני לטומאה; אך התרומה, מפני קדושתה המיוחדת, יכולה להיטמא אף בדרגה שלישית. הקודשים - המאכלים והבהמות הקרבים על המזבח - יכולים להיטמא אף בדרגה רביעית. נמצא שהתרומה היא דרגה פחותה מן הקודשים במלואם: קודשים מקוצרים, שכן בהם שלוש דרגות בלבד.
אלא שהסיבה האמיתית לכך שהתרומה היא כעין קודשים קלים היא, שהכוח היוצר את התרומה - הכוח המילולי שבפי האדם - נגזר מאותו מקור עצמו. התורה מסמיכה את האדם להפוך דבר של חולין, שאינו מקודש, להקדש. כשהוא אומר "פרה זו תהיה קרבן עולה", הכרזתו מחייבת: היא יוצרת איסור, ומחילה על אותה פרה קדושה שאין ממנה דרך חזרה. מעתה חלות עליה כל מיני הגבלות, ויש השלכות חמורות אם ייעשה בה דבר שאינו כשורה.
נמצא שכוחו של אדם לומר אמירה מילולית בעלת מעמד מחייב ומקדש נובע מכוחו להכריז על דבר מה כקרבן. כוח זה מופיע בהלכה בארבע צורות שונות - ארבע דרכים שבהן אדם מדבר ויוצר מעמדים חדשים ואיסורים, וכולן נגזרות מכוחו לעשות הקדש בדיבור.
ארבע הקטגוריות הנידונות במשנה:
תרומות ומעשרות - ההפרשה עצמה.
נדרי הקדש - עשיית דבר לקרבן, למנחה וכיוצא בזה.
שבועות - אדם הנשבע לעשות דבר או שלא לעשותו, או הנשבע שדבר אירע או לא אירע. שבועתו מחייבת ויש לה השלכות.
נדרי איסור - אדם האוסר עליו חפץ בהנאה, כאילו היה קרבן שאסור ליהנות ממנו. האומר "איני נהנה משולחן זה" - נאסר עליו מעתה לשבת על אותו שולחן וכיוצא בזה.
בכל ארבע הקטגוריות הדין אחד: אם ניסה האדם לומר הצהרה מילולית המשנה את מעמדו של דבר ועושה אותו הקדש ואסור, ולא אמר את שהתכוון - אין דבריו חלים. וכל זה מטעם אחד: הדרישה שיהיו ליבו ופיו של האדם מתואמים.
מקור הדין בכתובים:
הדרך שבה אנו יודעים שאדם צריך שיהיו פיו וליבו מתואמים (ו"ליבו" - הכוונה לדעתו), היא משני פסוקים הנראים כסותרים זה את זה. האחד: "מוצא שפתיך תשמור" - את שיצא מפיך עליך לקיים ולעשות בעניינים מסוג זה. השני, שהזכרנו בתחילת המסכת מן הפסוקים הפותחים בפרשת תרומה שבספר שמות, מדבר על "כל נדיב לב" - כל מי שנדבה רוחו לתת. פסוקים אלו אף מטילים הגבלות: כזכור, השוטה אינו יכול להפריש תרומה, שכן אין לו לב, כלומר דעת מספקת, כדי להיות מתנדב ולתת משלו.
הרי לפנינו שני כתובים: האחד מדבר על "מוצא שפתיך תשמור", שהיוצא מן הפה מחייב, והאחר קובע שהדבר צריך להתרחש בלב, שהתנועה והמניע יבואו מן הרצון שבליבו ובדעתו. כיצד מיישבים ביניהם? האם ההפרשה והנתינה מתרחשות בפעולת הפה או בפעולת הלב? התשובה היא שנדרשים שניהם כאחד: הלב והמחשבה מצטרפים אל הפה ומיושרים עמו.
ניגש ללשון המשנה:
"המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה" - התכוון לומר על ענב זה שיהיה תרומה, ובטעות יצאה מפיו המילה "מעשר", או להיפך. זו הקטגוריה הראשונה.
"עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה" - התכוון לומר שפרה זו תהיה קרבן עולה, ובטעות אמר "שלמים" (קרבן שלום), או להיפך. אלו נדרי הקדש, עשיית דבר לקרבן. וכשאין פיו וליבו שווין, אין הדבר חל.
"שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה" - נשבע שלא ייכנס לבית מסוים, והתכוון לבית זה, ובטעות אמר על הבית האחר. זו הקטגוריה השלישית, שבועה.
"שאיני נהנה לזה ואמר לזה" - התכוון לומר שדבר מסוים ייאסר עליו בהנאה לעולם, ובטעות נקב בדבר האחר: התכוון לומר "שולחן" ואמר "כיסא", וכיוצא בזה. זו הקטגוריה הרביעית, נדר.
"לא אמר כלום, עד שיהיו פיו וליבו שווין" - בכל ארבעת המקרים הללו אין למוצא פיו של האדם שום משמעות הלכתית, ואין דבריו מחייבים עד שיהיו פיו, מה שאמר, וליבו, כוונתו, שווים ותואמים זה לזה.
לסיכום: ארבע הקטגוריות - תרומות ומעשרות, נדרי הקדש, שבועות ונדרי איסור - כולן חולקות עיקרון מנחה אחד: על האדם לומר את שהוא מתכוון ולהתכוון למה שהוא אומר, ואם לאו - אין דבריו מחייבים.