משנה ט' בפרק ג' במסכת תרומות עוסקת בשאלה מרתקת: תרומה שהופרשה על ידי גויים. בתחילת המסכת שנינו כי גוי אינו יכול להפריש תרומה, אלא ששם דובר בגוי המפריש תרומה מתבואתו של יהודי. משנתנו דנה במקרה אחר: לגוי שדה משלו בארץ ישראל, הוא מגדל בו את חיטתו ומבקש להפריש ממנה תרומה ולתת אותה לכהן. הוא מבקש לעשות את הדבר הנכון, לקיים מצווה. האם אמירתו מועילה? האם ההפרשה חלה?
שיטת תנא קמא:
משנתנו, כדעת תנא קמא, קובעת שההפרשה מועילה. יש כאן מטען הלכתי רחב בנוגע לשאלה כיצד יש להתייחס לקרקע שגוי מחזיק בה בארץ ישראל, והאם קניינו מפקיע אותה מחיוב מעשרות. תנא קמא סובר שקניינו של הגוי בארץ ישראל חייב במעשרות, ולפיכך כאשר הוא מפריש ומכנה זאת תרומה - הדבר חל ומחייב.
שכרו של הגוי המפריש:
לא זו בלבד, אלא שהרמב"ם בפירוש המשניות כותב, ומרחיב בכך גם ב"יד החזקה" בסוף הלכות מלכים, שגוי העושה כן מקבל שכר על מעשהו. הוא מקיים מצווה בנתינת התרומה, אף שאינו מצווה בה: הגוי מצווה בשבע מצוות בלבד - שבע קטגוריות של מצוות המוטלות על בני נח - ונתינת תרומה אינה נמנית ברשימה זו. ואף על פי כן, אם עשה זאת, מקבל הוא על כך שכר בעולם הבא, בהתקיים שאר התנאים הנדרשים. אלא ששכרו הוא שכרו של "אינו מצווה ועושה", ולפיכך הוא פחוּת משכרו של המצווה ועושה.
כך הוא בכל מעשה טוב הנעשה בלא ציווי: שכרו של העושה פחוּת משכרו של מי שנצטווה בדבר. לדוגמה, נשים פטורות מנטילת לולב בסוכות - אחת משמונה מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות מהן. אישה הנוטלת לולב מקבלת שכר, אך לא כשכרו של האיש, שכן אינה מצוּוה ועושה. מעשׂהּ הוא מעשה שיש בו זכות, אך זכותו פחותה. טעמו של דבר חורג ממסגרת הדיון שלפנינו.
מיהם הכותים:
המשנה נוקטת "הנכרי והכותי". הכותים הם השומרונים, שהובאו מכותא לאחר שהאשורים הגלו את עשרת השבטים מצפון ארץ ישראל והחליפו את האוכלוסייה. מעמדם היה מוטל בספק - יהודים או גויים - שכן לאחר שהותקפו על ידי אריות הסיקו שהאל המקומי אינו שבע רצון מהתנהגותם, והתגיירו. מכאן השאלה הנמשכת לאורך המשניות: האם היה זה גיור לגיטימי, או שמא "גיור אריות" - גיור בהשראת האריות ולא בהשראתו של הקדוש ברוך הוא. ואכן נחלקו בכך התנאים.
לאחר חתימת המשנה נתגלה שהכותים הציבו עבודה זרה בדמות יונה על הר גריזים, ומאז נפסק שדינם כגויים גמורים. בזמן המשנה הדבר לא היה ברור, ומשנתנו מצרפת את הכותי לנכרי - ומכאן שנראה כי היא מתייחסת אליהם כאל גויים.
לשון המשנה:
"תרומתן תרומה" - מה שהפרישו לשם תרומה מקבל מעמד של תרומה, ולפיכך אין זר רשאי לאוכלה, ומדאורייתא לדעת תנא קמא.
"ומעשרותן מעשר" - אף המעשר שהפרישו עבור הלוי חל ומחייב.
"והקדשן הקדש" - אם הקדישו בהמה לעולה, ההקדש חל כדין ישראל.
וטעם הדבר: מצינו מקורות המאפשרים לגוי להקדיש בהמה לקרבן עולה, והוא אכן מביאה והיא קרבה על המזבח. מכיוון שיש בכוחו ליצור קרבן עולה, יש בכוחו אף ליצור תרומה ומעשר.
דיני התרומה שהפריש הנכרי:
מאחר שלדעת תנא קמא זוהי תרומה גמורה מדאורייתא, היא מדמעת - כלומר, אם נפלה לתוך חולין, אין התערובת נידונית בכללי הרוב הרגילים, אלא במין במינו נדרשת כמות של פי מאה מן ההיתר (למעלה מתשעים ותשעה חלקים) כדי לבטל את חלק התרומה שנפל.
ועוד: "וחייב עליה חומש". זר שאכל תרומה בשוגג הריהו כגזלן בשוגג, ועליו להשיב את אשר גזל - אם אכל ארבעה ענבים של תרומה, עליו להשיב ארבעה ענבים לכהן. בנוסף לכך מוטל עליו תשלום נוסף כעין קנס: תוספת ענב חמישי, הוא החומש, כחלק ממעשה הכפרה. מכיוון שהתרומה שהפריש הנכרי תרומה גמורה היא, הזר שאכלה משיב לא רק את אשר אכל אלא אף חומש - ענב חמישי על כל ארבעה שאכל.
"ורבי שמעון פוטר" - רבי שמעון חולק וסובר שאין חיוב חומש, לפי שלדעתו אין תרומת הגוי תרומה אמיתית אלא תרומה מדרבנן בלבד: חכמים החילו עליה מעמד של תרומה, אך אין בכוחה לחייב חיובים כגון חומש. אכן, ההלכה למעשה כתנא קמא, ותרומת הגוי תרומה היא.
כרם רבעי של נכרי:
נחזור לדברי המשנה שדילגנו עליהם: "רבי יהודה אומר, אין לנכרי כרם רבעי, וחכמים אומרים יש לו". "רבעי" פירושו רביעי, ונחלקו התנאים לאורך המשנה אם דין פירות השנה הרביעית חל על כל האילנות או רק על תבואת הכרם. משנתנו נוקטת "כרם רבעי", ולפיכך נעסוק בגפנים ונניח שזהו היקף הדין, אף שלמעשה נוהגים אנו שחובת רבעי חלה על כל אילני הפרי.
וזהו הרקע: בשלוש שנותיו הראשונות של עץ הפרי או הגפן, כל פירותיהם אסורים באיסור מוחלט, והם קרויים ערלה - אותה מילה המשמשת לעורלה שלפני ברית המילה. הפרי מוקצה, מופרש הצידה ואינו עומד לאכילה. בשנה הרביעית פוקע מעמד הערלה והפרי מותר, אך מוגבל: זהו רבעי, ודינו כדין מעשר שני - מעלים אותו לירושלים או פודים אותו על מטבע, ואכילתו שם דווקא, בטהרה.
השאלה שבמשנתנו היא אם נכרי שהוא בעליו של כרם, האם ענביו בשנה הרביעית דינם כרבעי אם לאו. נחלקו המפרשים אם מדובר בארץ ישראל בלבד או אף בחוץ לארץ - וראוי לציין שחובות הערלה חלות אף מחוץ לארץ ישראל, אף שיישומן שונה במקצת.
רבי יהודה סובר שאין דין רבעי בכרמו של נכרי, וחכמים חולקים וסוברים שיש לו. ממקורות אחרים, ובכללם התוספתא, עולה שלדעת רבי יהודה מדובר דווקא בחוץ לארץ - ולפי זה מדהים הדבר, שכן לדעת חכמים אף בחוץ לארץ חלות על פירות השנה הרביעית של נכרי, לפחות בכרם, כל ההגבלות הללו. וההלכה כחכמים: יש דין רבעי לפירות השנה הרביעית, אף אם גודלו בידי נכרי. ולדבר זה השלכות מרחיקות לכת על המזון שאנו אוכלים ועל אופן אכילתו בארץ ישראל עד היום הזה.
לסיכום: למדנו כי לדעת תנא קמא, שהיא ההלכה למעשה, תרומתו של הנכרי או של הכותי תרומה, מעשרותיהם מעשר והקדשם הקדש - וטעם הדבר, שיש בכוחם להקדיש בהמה לעולה. תרומה זו מדמעת ומחייבת חומש, שלא כדעת רבי שמעון הסובר שאינה אלא מדרבנן. עמדנו על שכרו של הגוי המקיים מצווה כ"אינו מצווה ועושה", על מעמדם המסופק של הכותים, ועל מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדין כרם רבעי של נכרי, שההלכה בה כחכמים.