תרומות פרק י"א, משנה ו'. אף משנה זו עוסקת בדרישות הנוגעות לאיבוד תרומה ובגישה הכללית שעמדנו עליה: על האדם לנהוג בתרומה שברשותו בדרך הרגילה והמקובלת. הנידון שלפנינו הוא מחסן ששימש לאחסון תרומה, שפונה ממנה, ובעליו מבקש לאחסן בו כעת חולין. השאלה היא: עד כמה נדרש אדם להיזהר שלא יישאר ולו גרגר אחד של תרומה על רצפת המחסן?
הכלל בדיני תערובות:
בדרך כלל, בכל הנוגע לתערובות נדרשת זהירות מרובה, שהרי הכלל הוא שאין מבטלין איסור לכתחילה. אין הרשות נתונה לאדם לנהוג בקלות ראש ולומר: מה בכך? אם יפזר פירורים של מאכל אסור לתוך תבשילו כדי להוסיף בו טעם, בטענה שיש בתבשיל פי שישים כנגדם - אין הדבר מותר כלל. זהו איסור, וככל הנראה מדאורייתא, לכל הפחות בתערובת של דברים יבשים המעורבים זה בזה, ואפשר שאף בלח. לכתחילה אין לעשות כן.
ומה בנוגע לתרומה?
מלשון המשנה עולה כי כאן לא הטילו על האדם חומרה יתרה:
"מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה" - מחסן שאוחסנו בו חיטי תרומה, והבעלים פינה אותן ממנו.
"אין מחייבין אותו לישב וללקט אחת אחת" - זהו היתר מדרבנן, שבו הקלו חכמים: אין מטילים על הבעלים לשבת על הרצפה וללקט כל גרגר אחרון של תרומה.
"אלא מכבד כדרכו" - די בכך שיטאטא את המקום כדרך שמטאטאים בדרך כלל, טאטוא יסודי, ודיו.
"ונותן לתוכה חולין" - ורשאי להכניס לשם את תבואת החולין, אף על פי שידוע לו היטב שנותרו במקום גרגרי חיטה אחדים של תרומה שיתערבו בהם.
טעם ההקלה: החלופה הייתה מטילה על החקלאי דרישה תובענית בצורה בלתי נתפסת, וחכמים לא תבעו זאת ממנו.
לסיכום: אף שבדיני תערובות נוקטים זהירות מרובה, ואין מבטלין איסור לכתחילה, בתרומה הקלו חכמים: המפנה מחסן מחיטי תרומה אינו נדרש ללקט גרגר אחר גרגר, אלא מכבד את המקום כדרכו ונותן לתוכו חולין - שכן אין מחייבים את האדם בדרישה שאין בכוחו לעמוד בה.