משנה ז' בפרק י' של מסכת תרומות ממשיכה לדון בהעברת טעם מאיסור להיתר. המקרה הנידון כאן הוא כבישה, וליתר דיוק כבישת זיתים: אם נכבשו יחדיו זיתי חולין וזיתי תרומה, האם יש לחשוש שטעמם של זיתי התרומה נבלע בזיתי החולין, ובכך הופך אף אותם למוגבלים ולנאכלים על ידי כהן בלבד?
העיקרון המנחה במשנה:
למשנה עיקרון אחד פשוט, המיוחד לזיתים: זית שלם, שלא נסחט ולא נמעך, עמיד בפני קליטת טעם. לפיכך זיתי חולין שלמים הנכבשים במי מלח או בציר אינם קולטים טעם; ואילו זיתים שנמעכו או נפצעו בדרך כלשהי - קולטים טעם.
לשון המשנה ופירוט המקרים:
"זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה" - זיתי חולין שנכבשו באותם מי מלח יחד עם זיתי תרומה.
"פצועי חולין עם פצועי תרומה" - 'פצועי' הוא לשון פציעה: זית שנכתש, נשבר או נמעך. כאן מדובר בזיתי חולין שנפצעו הנמצאים עם זיתי תרומה פצועים.
"פצועי חולין עם שלמי תרומה" - זיתי החולין נמעכו, ואילו זיתי התרומה שעימם נותרו שלמים.
"או במי תרומה" - זיתי חולין שנמעכו והם שרויים במי כבישה בלבד. כלומר, אותו ציר שנכבשו בו קודם לכן זיתי תרומה: הזיתים כבר הוסרו מן הנוזל, אך בציר שנותר נקלט טעמם.
בכל המקרים הללו הדין הוא "אסור": מאחר שזיתי החולין נפצעו, בלעו מעט מטעם התרומה, ולפיכך נאסרו.
"אבל שלמי חולין עם פצועי תרומה - מותר":
זיתי חולין שלמים, שמעולם לא נכתשו ולא נדחסו, אינם סופגים טעם. משום כך אין זה משנה אם הם שרויים בצנצנת הכבישה יחד עם זיתי תרומה שנפצעו - שמהם יוצא טעם רב יותר - וכל שכן כאשר זיתי התרומה שלמים. אנו מניחים שטעם התרומה לא נבלע בזית השלם, ולפיכך הוא נותר בקדושת חולין ומותר לכל אדם.
לסיכום: משנה זו קובעת כי כושר קליטת הטעם בזיתים תלוי במצבם הפיזי: זיתי חולין שנפצעו בולעים מטעם התרומה ונאסרים, בין אם נכבשו עם זיתי תרומה פצועים, בין עם שלמים, ובין אם נשרו במי תרומה בלבד; ואילו זיתי חולין שלמים אינם קולטים טעם כלל ונשארים מותרים בכל אופן.