תרומות פרק א', משנה ז'. המשנה קובעת כי המפריש תרומה נוטל את שיעורה באומדן, ואין הוא נדרש למדוד במדויק שני אחוזים ממה שהוא מפריש.
שתי גישות בטעם הדבר:
לטובת הכהן: אדם שאינו בטוח בשיעור המדויק נוטה לעגל כלפי מעלה, ונמצא הדבר לטובתו של הכהן.
לטובת המפריש: כל המצוות נועדו לטובתו של האדם. מהות נתינת התרומה היא הפרשת חלק עבור הקדוש ברוך הוא או בא כוחו, הכהן, ולפיכך ראוי שתבוא מתוך רצונו של הנותן. אף שמוטלת עליו חובת ההפרשה, נותר השיעור לאומדנו ואין כופים עליו כמות מדויקת. שיקול דעת זה מקל עליו, מעודדו לתת יותר, מטמיע בו את מידת הנתינה ומעורר בו הכרת הטוב כלפי הקדוש ברוך הוא בנתינת התרומה.
כך או כך, ההפרשה נעשית באומדן, ולפיכך שנינו "אין תורמין" - אין נוטלים את התרומה בצורה מדויקת:
"לא במידה" - לא במדידת נפח מדויקת, כגון שש כוסות בדיוק.
"לא במשקל" - לא בשקילה מדויקת, כגון שישה קילוגרם בדיוק.
"לא במניין" - לא בספירת פריטים, כגון שישה פריטים בדיוק.
האדם אומד כשני אחוזים ממה שהוא מפריש, ואם עבר את השיעור או פחת ממנו - אין בכך כלום. כלשון ה'תפארת ישראל', אין בדבר חשש: די באומדן הטוב ביותר שבידו.
ראוי לזכור כי מדאורייתא כל שיעור של תרומה מספיק לפטור את האוכל ולהיחשב תרומה. נמצא שכל הניתן מעבר לשיעור של גרגר אחד אינו נדרש מן התורה אלא מדרבנן, וחכמים הם שקבעו את ההפרשה על פי אומדן. אף שמובא פסוק כסמך לנתינה באומדן, נראה שאין זו אלא אסמכתא, כדרך שמביאים פסוק לתמיכה בחיוב דרבנן.
"אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי":
בעוד הרישא לימדה שאין למדוד את התרומה עצמה במדויק, מלמדת הסיפא שהאומדן עצמו רשאי להתבסס על כמות ידועה ומדויקת. כגון שמדדו תחילה ונמצא שיש כאן מאה גלונים של יין, ומתוך כך מפרישים כמות מוערכת של כשני גלונים לכהן.
ה'אורח חיים' סובר שזו אף הדרך העדיפה: מוטב לדעת את הכמות הכוללת של התוצרת, שכן ידיעה זו מאפשרת אומדן סביר של שני האחוזים. מי שאינו יודע כמה תבואה מונחת בגורן, כמעט שאין בידו לאמוד נכונה מהם שני אחוזים מן הערימה; ואילו לאחר המדידה ידוע לו היעד, והוא אומד את הנראה לו כשני אחוזים ממנו.
"אין תורמין בסל ובקופה שהם של מדה":
אין להשתמש בכלי שנפחו ידוע וכמות אחסונו קבועה בשעת הפרשת התרומה. כגון אדם שאינו יודע כמה תבואה יש בידו, ואומד שכשני אחוזים הם כעשרה גלונים - לא ימדוד אותם בכלים שנפחם גלון. אמנם עדיין מדובר באומדן, שהרי נקודת הפתיחה אינה ידועה לו והוא רק שיער בעינו שיש כאן כחמש מאות גלונים ולפיכך נותן עשרה, ושמא היה עליו לתת יותר או פחות; אך הרואה אותו מודד עשרה גלונים בדיוק יסבור שהוא מודד במדויק. מפני הבנתם המוטעית של הרואים נקבע שלא להשתמש בכלי מדידה בעלי נפח קבוע וידוע.
"אבל תורם הוא בהן חצאין ושלישין":
מותר להשתמש בכלים שנפחם ידוע ובלבד שלא ימלאם עד תומם. כגון הממלא כלי המחזיק גלון עד כמחציתו, וזהו אומדנו לכחצי גלון. מאחר שאין זה חצי גלון מדויק, לא יבוא הרואה לחשוב שנעשתה כאן מדידה מדויקת.
"לא יתרום בסאה חציה שחציה מדה":
הסאה שימשה מידה סטנדרטית לכמויות גדולות של נפח, וניתן לדמותה למארז של שישה בקבוקים בני שני ליטר - כשנים עשר ליטר. בכלי המדידה הרגיל של הסאה היה סימן בחצי גובהו, המציין חצי סאה.
לפיכך, מילוי כלי הסאה עד הסימן שבחציו כמוהו כשימוש בכלי מדידה במלואו. אף שנתבאר בדברי המשנה הקודמים שמותר למלא כלי מדידה עד חצים, לפי שעדיין זהו אומדן, בכלי הסאה - שיש בו סימון קבוע בחצי גובהו - נחשב הדבר למדידה מדויקת. זהו שאמרה המשנה שאין להשתמש בכלי הסאה המלא כדי למדוד את חציו, שכן החצי בכלי זה מידה מדויקת בפני עצמה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הפרשת התרומה נעשית באומדן ולא במידה, במשקל או במניין - בין לטובת הכהן ובין לטובת המפריש עצמו; כי מותר לבסס את האומדן על ידיעת הכמות הכוללת, וזו אף הדרך העדיפה לדעת ה'אורח חיים'; וכי אין תורמין בכלים שנפחם ידוע מפני מראית העין, אלא אם כן ממלאים אותם חצאין ושלישין - למעט כלי הסאה, שהחצי שבו מידה מדויקת בפני עצמה.