משנה ו' בפרק א' של מסכת תרומות מונה חמישה סוגי אנשים שלכתחילה אינם רשאים לתרום תרומה, ואולם בדיעבד - אם תרמו, תרומתם חלה. לשון המשנה: "חמישה לא יתרומו, ואם תרמו - תרומתן תרומה".
שני טעמים ביסוד הרשימה:
חובת הברכה: כמצוות רבות, אף הפרשת תרומה טעונה ברכה לפניה, כפי שנתבאר לעיל במסכת. מי שאינו מסוגל לברך אינו מפריש תרומה לכתחילה, שהרי לא יוכל לברך. אך מאחר שחובת הברכה מדרבנן בלבד ואינה פוגעת בקיומה של המצווה עצמה, מי שלא בירך - קיים את מצוות התורה במלואה. שלושה מן החמישה נמנו מטעם זה.
בחירת החלק המשובח: חובה לבחור את המובחר שבתוצרת ולהפרישו לתרומה, שנאמר: "כל תרומת ה' מכל חלבו" - מן החלב, החלק הטוב והמשובח ביותר. מי שאינו מסוגל לקבוע מהו החלק המשובח, אין לו להפריש לכתחילה, שכן בהכרח לא ייבחר המובחר. ואולם בדיעבד, כל חלק שבחר נעשה תרומה כדין.
חמשת הסוגים:
"האילם" - מי שאינו מסוגל לדבר. שומע הוא היטב, אך אין בכוחו להוציא דיבור מפיו, וממילא אינו יכול לברך - ולפיכך לכתחילה אין לו לתרום תרומה.
"והשיכור" - בקביעת שכרותו של אדם קבעו חז"ל שתי דרגות:
"אינו יכול לדבר בפני המלך מחמת שכרותו": אדם שאינו מסוגל להסתיר את שכרותו בעומדו לפני מלך. אין זה כבוד להתייצב שיכור לפני מלך, ואילו היה המלך מגלה את שכרותו, היה מסתכן בכך שיאמר "התיזו את ראשו". בדרגה זו האדם עדיין אחראי לחלוטין על מעשיו, חייב בכל המצוות ומצוותיו מצוות, למעט יוצאים מן הכלל מעטים: הבולט שבהם הוא שאינו מתפלל עוד שמונה עשרה, שכן אין זה ראוי להתייצב לפני מלך מלכי המלכים מתוך שכרות, קל וחומר כשאינו יכול להתייצב אף לפני מלך בשר ודם. לעניין תרומה נדרשת יכולת הבחנה בקביעת החלק המובחר, והשיכור פגום בה - ולפיכך אין לו לתרום לכתחילה, ובדיעבד תרומתו תרומה.
"שכרותו של לוט": על פי הסיפור בבראשית בלוט, שהשקוהו בנותיו ומתוך שכרותו שכב עמן. בדרגה זו אין האדם יודע כלל מה הוא עושה, ודינו כשוטה: פטור מכל המצוות, ואין מעשיו נחשבים כלל, שאינו בר דעת. המשנה שלפנינו עוסקת אפוא בדרגה הראשונה - שאף בה, אף שהאדם חייב במצוות, הוא פגום בהבחנתו ואינו תורם לכתחילה, ואילו בדיעבד תרומתו תרומה.
"והערום" - אדם שאינו לבוש. אין לברך בעודו ערום, ומקור הדבר בפסוק: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך... ולא יראה בך ערוות דבר" - שיהא המחנה מקודש. "ערווה" משמעה דבר שאינו ראוי, ואף דבר של פריצות, ולמילה זו קונוטציה של מיניות. מכאן דרשו חז"ל שאיברי המין קרויים ערווה, ואת "דבר" דרשו גם מלשון דיבור - שאין לומר דברים שבקדושה בנוכחות ערווה.
המידה בזה: אף ערוות האדם עצמו מהווה בעיה. עליו לכסות את הערווה, ואף שתהא חציצה בקו הראייה שבין לבו וחזהו לבין הערווה. לבישת תחתונים בלבד מספקת, ושוב אינו נחשב ערום ורשאי לברך; וכן אם לבוש דבר ארוך, הרי הוא מכוסה אף שאין עליו חולצה. אך אם אינו מכוסה כלל וערוותו חשופה, אינו רשאי לברך - וכל שכן שאין לו להפריש תרומה ולוותר על אמירת הברכה.
"והסומא" - אדם עיוור. אף הוא אינו יכול לקבוע מהו "חלבו", החלק הטוב שבתוצרת, ולפיכך אין לו להפריש תרומה לכתחילה.
"ובעל קרי" - מי שראה קרי, מכל סיבה שהיא. אין הנקודה כאן בטומאתו, שאינה נוגעת לענייננו, אלא בתקנה שמימות עזרא, שבעל קרי טובל תחילה במקווה קודם שיאמר דבר שבקדושה - ברכות, תפילה וכיוצא בזה. מאחר שאינו יכול לברך עדיין, אין לו להפריש תרומה.
לפי הנחת המשנה, בעל קרי מהרהר בליבו בלבד: הוא חושב את המילים בראשו, ואין הוא מוציאן בפיו.
לסיכום: חמשת האנשים שבמשנה נמנו מכוח שני טעמים בלבד - שלושה שאינם יכולים לברך (האילם, הערום ובעל קרי), ושניים שאינם יכולים לקבוע מהו החלק המשובח (השיכור והסומא). מאחר ששני העיכובים הללו אינם מעכבים את עצם קיום המצווה, נמצא שלכתחילה לא יתרומו - ואם תרמו, תרומתן תרומה.