המשנה שלפנינו ממשיכה מן המקום שבו עסקה המשנה הקודמת: שני כלים, באחד מהם תרומה ובאחד חולין, ואין ידוע איזה מהם זה ואיזה מהם זה - והרי הם מעורבבים.
הצגת המקרה:
נסמן את שני הכלים באותיות א' וב'. אחד מהם תרומה ואחד מהם חולין, ואיננו יודעים איזה מהו. כעת נפלה תכולתו של כלי א' לתוך כלי שלישי, כלי ג', שהיה בו חולין. נוצרו אפוא שתי אפשרויות:
כלי ג' מכיל כעת תערובת של חולין ותרומה.
כלי ג' מכיל חולין בלבד - חולין שהיו בו מתחילה, וחולין שנוספו לתוכו.
דינם של הכלים קודם הנפילה:
כלי א' וכלי ב', כל אחד בפני עצמו, היו ספק תרומה מדרבנן. מאחר שבוודאי באחד מהשניים יש תרומה, אין להתייחס אליהם בנפרד, ולפיכך יש להחמיר בהם בחומרות תרומה - ולפחות לשיטת רבי מאיר אף בחומרות חולין. הכלל הוא להתייחס אל שניהם כאל תרומה בכוח.
ספק מדומע:
משנפל כלי א', שהוא ספק תרומה מדרבנן, לתוך כלי ג' שהיה בו חולין, שוב אין התערובת שבכלי ג' בגדר ספק תרומה אלא בגדר 'ספק מדומע': או שאין בה כלום מן התרומה והרי היא חולין טהור, או שהיא תערובת של חולין ותרומה יחד. והדין הוא שבמקרה כזה אין התערובת נעשית מדומע, כלומר אין תכולתו של כלי ג' נחשבת תערובת אסורה, ומותר לאכלה ככל חולין. הטעם לכך: דין מדומע דין דרבנן הוא, ובספק דרבנן הולכים להקל. חכמים לא קבעו את דין המדומע לחול על תרחיש כזה, וכל שאין ודאות שנעשה מדומע - הקלו.
כלי ב' והפרשת חלה - מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי:
כלי ב', שלא נפל לשום מקום, נותר בדינו הקודם - ספק תרומה שיש להחמיר בו בחומרות תרומה: רק כהן רשאי לאכלו, ויש לשומרו בטהרה וכיוצא בזה. עם זאת מציין רבי מאיר כי ייתכן שתכולתו חולין; ולפיכך אם נטל את החיטה שבכלי ב' ועשה ממנה עיסה בשיעור הנדרש, אף אם הוא כהן - מחמת האפשרות שמדובר בחולין חייב הוא להפריש ממנה חלה. את החלה יאכל בעצמו, שהרי כהן הוא, אך את מצוות ההפרשה עליו לקיים.
"רבי יוסי פוטר" - כפי שנתבאר במשנה הקודמת, פוטר רבי יוסי עיסה זו מן החלה. אף שייתכן שהתכולה חולין וייתכן שהיא תרומה, מתייחס הוא אליה כאל תערובת מדומע, ושיטתו היא שבמדומע אין חובת הפרשת חלה.
כאשר גם כלי ב' נפל לכלי נפרד:
כשם שתכולת כלי א' נפלה לתוך כלי ג' שכולו חולין, ואמרנו שאין הוא נעשה מדומע, כך אם תיפול תכולת כלי ב' - שאף בו ספק תרומה ספק חולין - לתוך כלי ד' שכולו חולין, דינו כדין הקודם: אין כלי ד' נעשה מדומע, שכן ספק מדומע אינו נחשב מדומע. ואולם כל זה כאשר כלי ג' וכלי ד' נשמרים בנפרד זה מזה.
כאשר שניהם נפלו לכלי אחד:
אם תכולתם של כלי א' וכלי ב', שבאחד מהם ודאי תרומה, נפלה לתוך כלי אחד - נקרא לו כלי ה' - שהיה בו חולין, הרי שכעת יש בכלי ה' תרומה ודאית, ודינו כדין מדומע: תערובת אסורה של חולין ותרומה יחד. אלא שהחישוב נעשה לפי הקטן שבשניים.
לדוגמה: היו בכלי ה' מאה יחידות של חולין, ונפלו לתוכו יחידה אחת מכלי א' ושתי יחידות מכלי ב'. אמנם ייתכן שכלי ב' היה התרומה, ואם כן אין כאן פי מאה חולין כנגד התרומה. אך אפשר להקל ולתלות שהמעט שבשניים - כלי א', שממנו נפלה יחידה אחת - הוא שהיה מקור התרומה; ונמצא שיש כאן פי מאה ואף למעלה מכך כנגד אותה יחידת תרומה, ובמצב כזה אפשר להקל והתערובת מותרת באכילה.
ובאותה מידה, כאשר לא היה בתערובת פי מאה כנגד התרומה ונמצא שעליו למכרה לכהן, מוכר הוא לפי שוויו של הסכום הכולל בניכוי הקטן שבשניים.
דוגמה לדבר: בכלי ה' היו עשר יחידות חולין, ונפלו לתוכו יחידה אחת מכלי א' ושתי יחידות מכלי ב'; הרי שיש בכלי ה' שלוש עשרה יחידות. מתוכן - אם כלי א' היה מקור התרומה, יחידה אחת היא תרומה; ואם כלי ב' היה מקור התרומה, שתי יחידות הן תרומה. מאחר שדינה של התערובת כמדומע, יש למכרה לכהן, אך אפשר למכרה לו בשווי של שתים עשרה יחידות חולין ויחידת תרומה אחת, ולא בשווי אחת עשרה בלבד, שכן תולים בקטן שבשניים.
טעם ההקלה:
כפי שנתבאר במשנה הקודמת, הכלל הקובע בענייני ממון הוא שנטל ההוכחה מוטל על המבקש להוציא את הממון מחברו. הכהן הטוען שאין עליו לשלם את מלוא הסכום, שמא שתיים מתוך שלוש עשרה היחידות תרומה הן - אין בידו ראיה, ועליו נטל ההוכחה. וכל עוד לא הוכיח שיש כאן שתי יחידות של תרומה, מניחים שיחידה אחת בלבד היא תרומה, ועליו לשלם עבור שתים עשרה היחידות הנותרות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינם של שני כלים מעורבבים, שבאחד תרומה ובאחד חולין ואין ידוע איזה מהו. כשנפל אחד מהם לכלי של חולין - נוצר 'ספק מדומע', ומאחר שדין מדומע מדרבנן הוא, מקלים ואין התערובת נאסרת. בכלי שנותר במקומו מחמירים בחומרות תרומה, ונחלקו רבי מאיר ורבי יוסי אם חייבים להפריש ממנו חלה. כששני הכלים נפלו לכלי אחד - נעשית התערובת מדומע ודאי, אך תולים בקטן שבשניים, הן לעניין ביטול בפי מאה והן לעניין החישוב הממוני במכירה לכהן, מכוח הכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה.