תרומות, פרק שביעי, משנה שביעית - המשנה החותמת את הפרק, והיא ממשיכה את הדיון שנפתח בשתי המשניות הקודמות. המקרה הנדון: לפנינו שני כלים, א' וב'. באחד מהם תרומה ובשני חולין, ואין אנו יודעים באיזה מהם. נניח שמדובר בגרגירי חיטה, ובאחד הכלים חיטת תרומה ובאחר חיטת חולין. המשנה דנה בשאלה מה הדין כאשר אדם זורע חיטה זו בחצרו והיא מצמיחה חיטה חדשה: האם מותר לו לאכול את התוצרת, או שמא עליו לנהוג בה כתרומה?
רקע ראשון: הזורע תרומה ודאית:
בשוגג - אם זרע מבלי לדעת שתרומה היא, אין מתירים לו ליהנות ממה שצומח שם, אך מתירים לו לעבד את האדמה, לחרוש אותה ולהתחיל מחדש. נמצא שאינו מרוויח דבר, אך לכל הפחות יכול לעשות שימוש בקרקעו.
במזיד - אם זרע תרומה בחצרו במתכוון, קונסים אותו ואין הוא רשאי אפילו לעבד את האדמה, אלא עליו להניח לתוצרת לצמוח, ובסופו של דבר לנהוג בה כתרומה ולתתה לכהן. הפסדו כפול: אין הוא נהנה מן היבול, ואף משאב הקרקע שלו נשאב לגידול חיטת כהן בחצרו.
רקע שני: הזורע מדומע:
במדומע, שהוא תערובת של חולין ותרומה, הכללים מקילים יותר, ויש להבחין בין סוגי הזרעים:
דבר שזרעו כלה - זרע הנרקב ומתפרק באדמה קודם שיצמח ממנו הצמח החדש. בזה מקילים, ואין נוהגים במה שיוצא ממנו דין תרומה או ספק תרומה.
דבר שאין זרעו כלה - כגון בצל או שן שום, הנשארים באדמה והצמח יוצא מתוכם. בזה נוהגים בצמח היוצא דין מדומע, ויש לתתו לכהן.
דין המשנה: זריעת ספק תרומה:
משנתנו דנה במקרה של ספק - שמא תרומה היא ושמא מדומע. "זרע את אחת מהן" - נטל אדם את הזרעים מכלי א', שספק תרומה הם וספק חולין, וזרעם בחצרו: "פטור" - פטור לגמרי, שהרי הכהן הוא המוציא מחברו ועליו הראיה, ואף ספק דרבנן לקולא. אין עליו לעשות דבר, ורשאי הוא לאכול את כל הצומח מן האדמה.
"והשנייה" - הכלי השני, שלא נזרע: "נוהג בה תרומה" - נוהגים בו בחומרות התרומה, "וחייבת בחלה" - ואף מפרישים ממנו חלה אם עשה מן התבואה בצק, שכן חלות עליו גם חומרות החולין, כפי שהוסבר לעיל. זו דעת רבי מאיר, שהיא הדעה הסתמית. "ורבי יוסי פוטר" - רבי יוסי לשיטתו בשתי המשניות הקודמות, שמעמדו של כלי ב' כמדומע, ותערובת מדומע פטורה מהפרשת חלה, ולפיכך אין מפרישים חלה מכלי ב' כלל.
"זרע אחר את השנייה" - אם בא אדם שני וזרע את תכולת כלי ב' בחצרו, אף הוא "פטור", ורשאי לנהוג במה שצומח בחצרו כחולין. נמצא שכל אחד מהם נידון בפני עצמו, וכל אחד הולך בו לקולא, ותוצרתו פטורה לחלוטין ככל חולין.
"זרע אחד את שתיהן" - אך אם אדם אחד זרע בחצרו את תכולת שני הכלים, א' וב', הרי ידוע בוודאות שתרומה גדלה אי שם בחצרו. לפיכך חלים כאן אותם כללים הנוהגים במדומע עצמו:
"בדבר שזרעו כלה - מותר" - בזרעים כגון חיטה, המתפרקים לגמרי באדמה קודם שיצמח מהם הצמח החדש, מותר לו לאכול את כל החיטה שבחצרו.
"ובדבר שאין זרעו כלה - אסור" - בצמח שזרעו אינו מתפרק לגמרי קודם צמיחת הצמח החדש, כגון בצל, אסורים הגידולים, ונוהגים בהם כתרומה: עליו לתת את הכל לכהן, שיאכלנו בחומרות התרומה.
לסיכום: משנה זו החותמת את הפרק עוסקת בזורע את ספק התרומה. הזורע אחד מן הכלים - פטור, והשני נוהגים בו תרומה וחייב בחלה לדעת רבי מאיר, ורבי יוסי פוטר מן החלה מפני מעמדו כמדומע. זרע אדם אחר את הכלי השני - אף הוא פטור, שכל אחד נידון בפני עצמו לקולא. אך זרע אדם אחד את שניהם, שאז ודאי גדלה תרומה בחצרו, נחלק הדין: בדבר שזרעו כלה - מותר, ובדבר שאין זרעו כלה - אסור, ונוהגים בו כתרומה.