אנו עוסקים במשנה ה שבפרק שביעי במסכת תרומות. משנה נפלאה היא, אך היא מצריכה ריכוז מלא ואין ללומדה בהיסח הדעת. עניינה - ספקות שהתעוררו בתרומה. נקדים כי כל דיוננו כאן נסוב על תרומה מדרבנן, וכך מוכרח להיות, שהרי אנו עתידים להסתמך על הכלל 'ספק דרבנן לקולא' - שבספק ובאי-ודאות המתעוררים בעניין דרבנן מקילים.
ואכן, לדעות רבות, כפי שהובא בהקדמה למסכת תרומות, ייתכן מאוד שאף בזמן המשנה הייתה מצוות הפרשת תרומה מדרבנן בלבד, שכן רוב ישראל לא היו בארץ ישראל, היובל לא חודש וכיוצא בזה. בין אם כך ובין אם לאו, משנתנו מתפרשת אך ורק בהקשר של תרומה מדרבנן.
המקרה הראשון: סאה שנפלה לאחת משתי קופות:
המשנה פותחת: "שתי קופות, אחת של תרומה ואחת של חולין, שנפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו מהן נפלה" - לפנינו שני כלים: באחד תרומה ובשני חולין. סאה של תרומה נפלה לתוך אחד מהם, ואין ידוע לתוך איזה מהם נפלה.
על כך משיבה המשנה: "הרי אני אומר: לתוך של תרומה נפלה" - הרשות נתונה להניח שהתרומה נפלה לתוך קופת התרומה. כלומר, קודם הנפילה היה כלי אחד אסור באכילה וכלי אחד מותר; מותר מן הדין להניח שהתרומה שנפלה נפלה לתוך כלי התרומה הקיים, וממילא לא השתנה דבר: האסור נותר באיסורו והמותר נותר בהיתרו.
הכלל של 'תלייה':
העיקרון המנחה כאן הוא 'ספק דרבנן לקולא': כאשר מתעורר ספק בעניין דרבנן - וכאן מדובר בתרומה דרבנן - מותר להקל. הקלה זו נקראת 'תלייה', ופירושה ייחוס והקצאה: תולים את התרומה שנפלה בקופת התרומה הקיימת.
אין בכך רישיון גורף לתלות את הנפילה בכלי הנוח והמקל יותר. לדוגמה: אם היו לפנינו שני כלים, באחד עשר יחידות חולין ובשני חמישים יחידות חולין, ונפלה תרומה לאחד מהם - אין הרשות נתונה לומר: "מוטב שנתלה בקטן, שכן אז יישארו לי חמישים יחידות לאכילה, ואילו אם נפלה לתוך החמישים לא יישארו לי אלא עשר". תלייה שרירותית מסוג זה אסורה.
ההתנגדות לכך מכונה "מה חזית", שפירושו המילולי: מה ראית? מכוח איזה מנגנון ראית לבחור באופן שרירותי באחד על פני חברו. תלייה הותרה רק כאשר כלי אחד אסור וכלי אחד מותר, באופן שלאחר התלייה לא השתנה דבר: המותר נותר מותר והאסור נותר אסור. אך לתלות באופן שרירותי בשני כלים האסורים במידה שווה או המותרים במידה שווה - אין הדבר מותר.
המקרים שבהם ניתן לתלות:
תרומה כנגד חולין, מעשר שני או מעשר ראשון: ניתן לומר שהתרומה נפלה לקופת התרומה ולא לקופת החולין או המעשר, שהרי כרגע אחד מותר ואחד אסור.
תרומה גדולה, תרומת מעשר או מדומע (תערובת תרומה וחולין) כנגד חולין טהורים: אף כאן ניתן לתלות את התרומה שנפלה באותה קופה של תרומת מעשר, מדומע או תרומה גדולה, שכן נותר אחד מותר כשהיה ואחד אסור כשהיה.
שתי קופות תרומה אצל כהן, אחת טהורה ואחת טמאה: אם נפלה תרומה טמאה לאחת מהן ואין ידוע לאיזו, רשאי הכהן לתלות שנפלה לקופת התרומה הטמאה - שהרי קודם לכן לא יכול היה לאכלה ואף עתה אינו יכול, ואילו קופת התרומה הטהורה שיכול היה לאכול ממנה נותרת בהיתרה.
זהו כלל בכל ספק דרבנן: הולכים לקולא ותולים באחד משני הכלים, ובלבד שאחד היה מותר מאז ומעולם ואחד אסור, והדברים נותרים כמות שהיו.
האם נדרש גם ביטול ברוב?
נקודה נוספת ומעניינת עולה בגמרא: האם כלי ההיתר, כלי החולין, צריך להכיל רוב חולין אף לאחר שנפלה בו התרומה? לדוגמה: בקופת החולין אין אלא חצי סאה של תבואה, ובקופה השנייה תרומה, והתרומה שנפלה היא סאה שלמה. לפי האפשרות שהתרומה - שהיא איסור דרבנן - נפלה לקופת החולין, אין שם רוב חולין: חלק אחד תרומה כנגד חצי חלק חולין, ורובו תרומה.
השאלה היא אפוא אם עדיין ניתן להניח בבטחה שהתרומה נפלה לכלי התרומה והחולין נותרים בהיתרם, או שמא במקרה כזה יש לדעת שאף ב"מקרה הגרוע ביותר" היה כאן ביטול, כלומר רוב חולין המבטל את התרומה.
(ואם תאמר: הרי אם היה כאן חצי סאה ונפלה סאה וחצי, ניכר בתערובת שנפל יותר. אמור מעתה, שלאחר הנפילה אבדו כמויות בלתי ידועות - חלקן נשפכו וחלקן נאכלו - ואין דרך לדעת כמה נפל מלכתחילה.)
נחלקו בכך: ריש לקיש סובר שנדרש גם ביטול, ורבי יוחנן סובר שאין צורך בכך. וההלכה כרבי יוחנן, שאין צורך בביטול. די בכלל 'ספק דרבנן לקולא', ואף אם למעשה נפלה התרומה האסורה לכלי החולין ונמצא שם רוב תרומה - אין בכך כלום. תולים בכלי השני ואוכלים את כל כלי החולין ללא הגבלה.
המקרה השני: שתי קופות שהתערבבו:
המשנה עוברת כעת למקרה חדש לגמרי: שני כלים לפנינו, אחד של חולין ואחד של תרומה, והם נטרפו והתערבבו זה בזה עד שאין ידוע עוד מי מהם קופת התרומה ומי קופת החולין.
הדין במקרה זה, ויש להאזין היטב שלא להתבלבל: שני הכלים נידונים מעתה לחומרה. יש לחשוש שכל אחד מהם עשוי להיות התרומה, ושניהם נושאים עליהם את מגבלות התרומה מדרבנן. עוד נשוב לשאלה מדוע שונה דין זה מן המקרה הקודם.
וממשיכה המשנה: אם אכל אדם מאחד הכלים - כגון ישראל שאינו כהן, שמעיקר הדין אסור היה לו לאכול מספק תרומה - מה חובתו? "פטור", פטור לחלוטין.
הטעם: מצד גזל ממון הכהן - שמא גזל ושמא לא, שמא אכל תרומת כהן ושמא לא, ולעולם לא נדע. וכלל הוא בחיובים ממוניים ש"המוציא מחברו עליו הראיה": נטל הראיה מוטל על הכהן להוכיח שאדם זה אכל תרומה. וכיוון שאין הכהן יכול להוכיח זאת, לאחר שהכול התערבב, אין האוכל חייב לתת לו דבר.
אלא שהמשנה נוקטת "פטור" סתם, ומשמע שלא זו בלבד שהזר שאכל אינו חייב בפיצוי ממוני לכהן, אלא שאף אינו נזקק לתשלומי קרן וחומש לשם כפרה. וטעון הדבר ביאור, ונראה שמטעם כלשהו הולכים כללי הקרן והחומש - כללי הכפרה - בעניין הספק אחר כללי הפיצוי הממוני.
אך אין הדבר ברור כלל. יש להקשות קושיה חזקה ולומר שאלו שני עניינים נפרדים: אף אם אין כאן פיצוי ממוני לכהן, עדיין נדרשת כפרה אישית, והמתכון לכך הוא נתינת קרן וחומש. ולפי זה היה ראוי שיתחייב בקרן וחומש.
להמחשת ההבחנה שבין ממון לכפרה:
אדם שאביו אינו כהן - אף הוא אינו כהן. נניח שאמו גדלה כבת כהן, שכן אבי אמה כהן, אך היא נישאה לאביו שאינו כהן. ממילא אין הוא כהן ואינו רשאי לאכול תרומה, ואם אכל - בנסיבות רגילות עליו להשיב לכהן את מה שאכל: קרן, ולא רק פיצוי על מה שאכל אלא אף תוספת חומש, והתשלום נעשה מחולין מתוקנים הראויים לאכילה, והם נעשים תרומה.
ומה הדין אם ירש מאבי אמו תרומה? התרומה שייכת לו בדין גמור; מעולם לא נטלה מכהן, ואין עליו כל חובה להשיבה לכהן. אמנם אין הוא יכול לעשות בה הרבה - למכרה לכהן אחר, אך לא לאכלה ולא ליהנות ממנה, שהרי אינו כהן. ואם אכלה: מצד הפיצוי הממוני אין את מי לפצות, שהרי הוא עצמו הפסיד את שווי התרומה, ואין אדם מפצה את עצמו. ואף על פי כן נשאר הדין שעליו לתת קרן וחומש - כשאכלה בשוגג ובלא כוונה - כדי לקבל את כפרתו.
ואם כך הוא, קשה להבין מדוע במשנתנו, באדם שאכל מאחד משני הכלים שספק תרומה הם, אין חובה כלל והוא פטור לגמרי. מצד הממון מובן - "המוציא מחברו עליו הראיה", והכהן אינו יכול להוכיח שאכל משלו; אך מצד רכיב הכפרה, קרן וחומש, לכאורה עדיין היה עליו לשלם, ואילו המשנה אומרת שלא.
אפשר שאכן אין עליו לעשות דבר, שכן הספק וכללי ספק אכילת תרומה נידונים לפי כללי "המוציא מחברו עליו הראיה". ואפשר שאין הדבר כן, ולעולם סוברת המשנה שעליו לתת קרן וחומש, אלא שאותם קרן וחומש - שהמשנה לא הזכירתם - רשאי הוא למכרם לכהן, שהרי אינו חייב ממון לשום כהן, ומכל מקום מוטלת עליו החובה ליטול חולין ולהופכם לתרומה. הדבר אינו מוכרע, ומחלוקת ראשונים היא.
דין הקופה השנייה:
ממשיכה המשנה: "והשניה" - הקופה השנייה, שספק תרומה וספק חולין היא ולא נאכלה - "נוהג בה בתרומה", יש לנהוג בה כתרומה על כל חומרותיה. ויש להדגיש את שנאמר לעיל: אין זה משום שהקופה הראשונה נאכלה. אף קודם שנאכל אחד הכלים היו שניהם ספק תרומה, ושניהם נשאו עליהם את החומרות מחמת האפשרות שתרומה הם. לא השתנה דבר, וזוהי נקודתה של המשנה.
והמשנה מוסיפה כאן: "וחייבת בחלה". מלבד החומרה מצד האפשרות שזו תרומה, יש להחמיר גם מצד האפשרות שזה חולין. ומהי החומרה בחולין? אם מדובר בתבואה שנטחנה לקמח והיא חולין, הרי כשעושים ממנה בצק בשיעור הנדרש חייבים ליטול ממנו הפרשה נפרדת - הפרשת חלה - ולתתה לכהן. חיוב חלה נוהג בחולין בלבד, ואין הפרשת חלה בתרומה.
נמצא שאם עשה קמח מקופה זו של חיטה, שספק תרומה וספק חולין היא, יש להחמיר מספק תרומה - שאין ישראל זר אוכל ממנה; ויש להחמיר גם מספק חולין - שהכהן העושה מקמח זה בצק חייב להפריש חלה, אף שיכול לאכלה בעצמו. וכשם שכהן הקונה קמח בחנות חייב להפריש חלה בשעת אפייתו, אף שהחלה נאכלת על ידו, כך כאן: חובת ההפרשה במקומה עומדת.
זוהי שיטת רבי מאיר: מחמירים לתרומה - ליתנה לכהן, ומחמירים לחולין - להפריש חלה. ואילו רבי יוסי פוטר. לדעתו, אף שנכון להחמיר מספק לכאן ולכאן, יש לו שיטה נפרדת לגמרי: מדומע, תערובת של חולין ותרומה, פטור מהפרשת חלה. ובתרחיש שלפנינו, שתי קופות שהתערבבו, אחת תרומה ואחת חולין - כל אחת מהן מקבלת מעמד של מדומע, ולפיכך פטורה מן החלה.
ואם תשאלו: הרי אין כאן תערובת כלל, שהרי כל אחת מהן כולה חולין או כולה תרומה; מדוע ייקרא הדבר מדומע? שאלה טובה היא. ונראה שלפי דרכו של רבי יוסי, צירוף שתיהן יחד יוצר תערובת: אילו הנחת את שתי הקופות בתוך קופסה גדולה אחת, הרי בתוך הקופסה תערובת - חלקה חולין וחלקה תרומה, ואין ידוע מה זה ומה זה.
ובאמת כך הוא בכל תערובת מדומע. אם התערבבו ענבים, מחציתם חולין ומחציתם תרומה, הרי ענב אחד הנוטל מן התערובת הוא כולו חולין או כולו תרומה - שהרי ענב אחד הוא, ובא או מן התרומה או מן החולין בשעה שהתערבבו. ואף על פי כן נידון אותו ענב בודד כמדומע, מפני שהוא עשוי להיות זה או זה. הוא הדין כאן: כל קופה היא כולה תרומה או כולה חולין, ומכל מקום מקבלת מעמד של מדומע, ותערובת מדומע לדעת רבי יוסי פטורה מן החלה. ראוי לציין שיש תנאים הסוברים שאף על פי כן חייבת תערובת מדומע בהפרשת חלה.
אכל אחר את השנייה, ואכל אחד את שתיהן:
ממשיכה המשנה: אם לאחר שנאכלה הקופה הראשונה בא אדם אחר ואכל את הקופה השנייה, שאף היא ספק חולין ספק תרומה - אף הוא פטור. הטעם זהה: אין ראיה שמה שאכל היה תרומה, ולפיכך אין עליו חיובים ממוניים, וכן לכאורה אין עליו חובת השבה לשם כפרה. ולדעת הסוברים שיש עליו חובה כזו - יוסיף קרן וחומש מחולין וימכרם לכהן.
"אבל אכל אחד את שתיהן" - אם אדם אחד אכל את שני הכלים, בוודאי אכל תרומה, שהרי באחד מהם הייתה תרומה ובשני חולין, ורק אין ידוע איזה הוא איזה. והדין: "משלם כקטנה שבשתיהן" - משלם קרן וחומש כשיעור הקופה הקטנה שבשתיהן. שכן "המוציא מחברו עליו הראיה", ונטל ההוכחה על הכהן; ומרב שיכול הוא להוכיח הוא שיעור הקטנה. אם הקטנה הכילה עשר יחידות והגדולה עשרים, שמא הגדולה הייתה התרומה - אך בוודאי אכל לכל הפחות עשר יחידות של תרומה. לפיכך משלם קרן וחומש כשיעור הקופה הקטנה, שהרי בוודאי אכל שיעור זה של תרומה.