תרומות פרק א', משנה ה'. משנה זו מלמדת עיקרון יסודי אחד: כאשר אדם מפריש תרומה ממנה אחת של תוצרת עבור מנה אחרת, שתיהן צריכות להיות באותה דרגה מבחינת חיובי התרומה שלהן, ורק אז מועילה ההפרשה.
נמחיש את הדברים: לפנינו שני דליים, דלי א' ודלי ב', ובכל אחד מהם חמישים כוסות תבואה - סך הכול מאה כוסות. שיעור התרומה הגדולה הוא אחד מחמישים, ולפיכך רשאי אדם ליטול כוס אחת מדלי א' וכוס אחת מדלי ב', או ליטול שתי כוסות מדלי ב' בלבד ולומר: "שתי כוסות אלו תרומה על מאה הכוסות שבשני הדליים יחד". בדרך זו ייעשו שני הכלים, א' וב', מתוקנים כראוי.
ואולם הפרשה זו מועילה רק בתנאי ששני הכלים חייבים בתרומה במידה שווה. אם אין מעמדם שווה, מכל סיבה שהיא, אין ההפרשה חלה. זוהי נקודת המשנה: היא מונה שורה של אפשרויות מה עשוי להימצא בכלי ב', ובכל אחת מהן, אם כלי א' מכיל פירות רגילים החייבים בתרומה ואילו כלי ב' מכיל אחד מן הסוגים המנויים, שוב אין מועיל להפריש מכלי ב' על כלי א'.
"אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה":
אין אדם רשאי לתרום מדלי ב' על שני הדליים יחד, כאשר בדלי ב' נמצאים לקט, שכחה או פאה. מה הם שלושה אלו, שכבר נשנו במסכת פאה?
לקט - שיבולת אחת או שתיים הנופלות בשעת קצירת התבואה בשדה, ויש להניחן לעניים שילקטון.
שכחה - עומר אחד או שניים שנשכחו בשדה בעת העברת העמרים אל הגורן לעיבוד. אין הבעלים רשאי לשוב וליטלם, ועליו להניחם לעניים.
פאה - החובה להשאיר חלק מן השדה בלתי קצור, כתבואה עומדת, לעניים שיבואו ויאספוה.
שלושתם מתנות עניים, וכולם פטורים מחיובי מעשרות. העני ההולך ומלקט את הלקט, השכחה או הפאה שלו, אינו צריך לעשרם ואינו מפריש מהם תרומה. ומאחר שמה שבכלי ב' פטור מחיובי מעשרות ואילו כלי א' חייב בתרומה, אין נטילת התרומה מכלי ב' על כלי א' מועילה.
"ומן ההפקר":
הפקר פירושו תוצרת שאין לה בעלים, והיא פטורה מחיובי מעשרות. שני סוגים של הפקר לפנינו:
תוצרת שגדלה מאליה - זו הקטגוריה העיקרית שבה עוסקת המשנה: תבואה שגדלה בר בשדה, ומשום כך היא חסרת בעלים ופטורה מחיובי מעשרות. אף אם בא אדם ואסף מן השדות את התבואה הפראית הזו, פטורה היא מחיובי תרומה, ואין נוטלים ממנה תרומה עבור כלי א'.
המפקיר את תבואתו - אדם שהיו בידיו פירות ואמר: "יש לי יותר מכפי צורכי, הריני מניחם במרפסת שלפני הבית, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. הרי הם הפקר". אף זה הפקר, אלא שאינו פוטר אלא בנסיבות מוגבלות: רק אם ההכרזה על ויתור הבעלות נעשתה קודם שנתחייבה אותה תוצרת בהפרשת מעשר.
הזמן שבו חלה חובת המעשר קרוי 'גמר מלאכה', היינו סיום עיבודו של אותו מאכל:
בתבואה - מירוח הכרי, החלקת ערימת התבואה בסוף התהליך.
בשמן - סיום סחיטת השמן ואחסונו בכדים, שהרי בשמן אין ערימה.
ביין - סיום סחיטת הענבים ואיסוף היין לכדים או למחסן.
לפי זה, אדם שאמר בדיעבד: "יש לי יין יותר מכפי צורכי", והניח בקבוקים אחדים שכל הרוצה ייטול, ואותו יין כבר נעשתה בו גמר מלאכה ולא הופרשו ממנו מעשרות - היין חייב בהפרשה אף שהופקר, ואילו היה כלי ב' מלא ביין כזה, אכן ניתן היה להפריש ממנו על כלי א'. נמצא שההפקר שבמשנתנו הוא אחד משניים: תוצרת שגדלה בטבע ומעולם לא הייתה שייכת לאיש ולא נתחייבה במעשרות, או תוצרת שהייתה שייכת לאדם והוא ויתר על בעלותו קודם שנכנסו לתוקפן חובות המעשר.
ומדוע פטורה תוצרת הפקר מחיובי מעשרות? הפסוק מציין טעם לעצם חיוב המעשר: שבט לוי, ובכללו הכהנים המקבלים את התרומה, לא קיבל חלק ונחלה בארץ ישראל, ולפיכך הוא תלוי בשאר האוכלוסייה בעלת הקרקעות שתספק לו תוצרת. וזו לשון הפסוק: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" - הלוי בא ונוטל מתנה, משום שאין לו חלק ונחלה בקרקע עמך. אך בתוצרת הפקר, חלקו של הלוי וחלקך שווים, ודרשו חכמים: "ידו וידך שווין" - ידך וידו שוות בגישתן אל אותה תוצרת, ולפיכך אין חיוב לתת ממנה מעשרות ללוי.
"ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו":
מעשר ראשון הוא המתנה הניתנת ללוי, בדרך כלל לאחר שהופרשה מן הפירות תרומה גדולה. פשיטא שאם מדובר במזון רגיל שהופרשה תרומתו וניתן כמעשר, שוב אין חובה לעשרו והריהו פרי פטור, ואין נוטלים ממנו בכלי ב' עבור מה שבכלי א' החייב עדיין בתרומה. אין זה, אפוא, המקרה שלנו.
המקרה שלפנינו הוא לוי שהקדים ליטול את חלקו. סדר הפעולות הרגיל הוא שתחילה מפרישים תרומה גדולה לכהן, ומן הנשאר נותנים עשרה אחוזים ללוי כמעשר ראשון. אלא שכאן בא הלוי קודם שהסתיים עיבוד התבואה, בעודה שיבולים, ואמר: "עשה עמי טובה ותן לי את חלקי עתה". מאחר שנטל את התוצרת קודם שהגיעה לשלב המחייב אותה בתרומה גדולה, לעולם לא תתחייב אותה מנה בתרומה גדולה, וממילא חלקו של הלוי גדול במקצת, שהרי אינו נותן ממנה כלום לכהן.
ואף על פי כן נותרה על מעשר ראשון זה חובה אחת: הפרשת תרומת מעשר. כשם שהישראל נותן חלק מתבואתו לכהן כתרומה גדולה, כך הלוי נותן חלק ממה שקיבל כמעשר ראשון, וחלקו קרוי תרומת מעשר. משהופרשה תרומת המעשר וניתנה לכהן, אם יש ללוי שני כלים, ובכלי ב' אותו מעשר ראשון שכבר ניטלה תרומתו, אין הוא יכול להפריש ממנו כדי לפטור את מה שבכלי א' מחובת תרומה גדולה.
מכאן עולה דיוק חשוב, המבוסס על פסוק ודרשה: אם אותו מעשר ראשון עדיין לא הופרשה ממנו תרומת מעשר, הרי הוא חייב, ואפשר להפריש ממנו שבכלי ב' תרומה גדולה על מה שבכלי א'. הא למדת שתרומה גדולה ותרומת מעשר שוות במעמדן, ובעצם דבר אחד הן; אלא שהתרומה הגדולה באה מן הישראל בעל הקרקע, ואילו תרומת המעשר באה מחלקו של הלוי.
"ולא ממעשר שני והקדש שנפדו":
שני עניינים נפרדים לפנינו: מעשר שני, והקדש - רכוש שהוקדש לבית המקדש. אף אם נפדו, כלומר שקדושתם הוסרה מהם ועברה אל המטבעות, פטורים הם מהפרשת תרומה, וממילא אם הם בכלי ב', אין הוא משמש מקור להפרשת תרומה על מה שבכלי א'.
מעשר שני: לאחר נתינת תרומה גדולה ומעשר ראשון, בשנים א', ב', ד' ו-ה' של מחזור השבע שנים מפרישים עשירית נוספת מן הנשאר, כדי להעלותה לירושלים ולאכלה שם. תנא משנתנו סובר שאותו מעשר שני אינו שייך לבעליו כלל, אלא הריהו 'ממון גבוה' - רכוש השייך למעלה, מאכלו של הקדוש ברוך הוא. וכשעולה אדם לירושלים ואוכלו שם, כביכול מזמינו הקדוש ברוך הוא לשבת עמו לשולחנו ולהשתתף במאכלו. ומאחר שאין זה ממונו של אדם פרטי, אינו מתחייב בחיובי תרומה ומעשר כלל.
אלא שמשנתנו מחדשת יותר מזה: אף לאחר שנפדה. כיצד? מי שהפריש את אותה עשירית רשאי שלא להעלות את המאכל לירושלים, אלא להעביר את הקדושה הטמונה בו אל מטבעות כסף, ולעלות עם הכסף לירושלים ולקנות בו מאכלים, והקדושה חוזרת ועוברת מן הכסף אל המאכל הנאכל שם כמעשר שני. פדיון זה ממיר את מעמדו של המאכל מקדושת מעשר שני למאכל חולין. אף על פי כן, אף שמעולם לא הופרשה ממנו תרומה, פטור הוא מהפרשה, ואין הוא מקור לגיטימי להפריש ממנו בכלי ב' על מה שבכלי א'.
הקדש שנפדה: אדם רשאי ליתן נכס מנכסיו לבית המקדש, ובנתינתו הוא משרה עליו קדושת הקדש. שני סוגים בדבר:
דבר הראוי למזבח - כגון המקדיש את פרתו, שחלה עליה קדושה פנימית ומוטמעת שאינה פוקעת ממנה לעולם.
דבר שאין לו מקום על המזבח - כגון עט או תפוחים. קדושתם היא קדושת 'בדק הבית', נכסים הקיימים לצורך תחזוקת בית המקדש. סופו של המקדש למכרם במכירה פומבית, ובשעה שהקונה נותן את כספו פוקעת הקדושה מן החפץ ועוברת אל הכסף שבידי המקדש, והחפץ יוצא לחולין גמור.
המקרה שלפנינו: אדם הקדיש את שדה החיטים שלו לבית המקדש. כל עוד השדה בידי ההקדש, פטור הוא ממעשרות, שכן אין בית המקדש אדם פרטי, ואין הפסוקים המחייבים תרומות ומעשרות חלים עליו. משהעמיד המקדש את השדה למכירה ופדאו אדם מן הציבור, נשאלת השאלה אם התבואה שבשדה חייבת במעשרות, והתשובה תלויה בעיתוי:
נפדה לאחר גמר מלאכה - כשכבר נקצרה התבואה, נדושה, נזרתה ונערמה, עבר הזמן שבו הייתה חובת התרומה אמורה לחול, ולא חלה משום שהייתה רכוש המקדש. עתה מאוחר מדי, ולעולם לא תתחייב במעשרות.
נפדה קודם גמר מלאכה - הקונה הוא שיגמור את עיבוד התבואה תחת אחריותו, ומאחר שהוא אדם פרטי, חלה עליו חובת המעשר, ואין נפקא מינה בכך שבעבר הייתה התבואה שייכת למקדש.
משנתנו עוסקת אפוא בהקדש שנפדה לאחר גמר מלאכה, שפטור לעולם ממעשרות. ואם זו החיטה שבכלי ב', אין הוא יכול להפריש ממנה על מה שבכלי א'.
המשך המשנה - צמדים שאין מפרישים זה על זה:
"ולא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב" - אם מה שבכלי ב' חייב במעשרות ואילו מה שבכלי א' פטור מהם מסיבה כלשהי, כגון שלא גדל כל צורכו קודם שנקצר, וכן להפך. מאחר שאין מעמדם שווה, אין נוטלים מכלי ב' עבור כלי א'.
"ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש" - תלוש הוא הנתלש מן הקרקע, ומחובר הוא העדיין מחובר לקרקע. אין אדם מעשר את תבואתו בעודה מחוברת לקרקע, ולפיכך אינו יכול לקבוע תרומה מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש.
"ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש" - אין הכוונה כאן ל'חדש' של קרבן העומר, אלא לתבואת השנה הנוכחית לעומת תבואת השנה שעברה.
בתבואה מתחלפת שנת המס בראש השנה, באחד בתשרי, ולפיכך תבואה שגדלה קודם ראש השנה נחשבת ישן, וזו שגדלה לאחריו נחשבת חדש. הטעם שאין מעשרים מזו על זו הוא פסוק נפרד המחייב שכל שנה תתעשר בפני עצמה: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" - "שנה שנה", ללמדך שכל שנה טעונה עישור לעצמה. (בפירות האילן שנת המס שונה, כזכור, וראש השנה שלהם בט"ו בשבט.)
"ולא מפירות הארץ על פירות חוץ לארץ, ולא מפירות חוץ לארץ על פירות הארץ":
פירות שגדלו בארץ ישראל חייבים במעשרות, ופירות חוץ לארץ פטורים, ומאחר שאין מעמדם שווה אין מפרישים מאלו על אלו לשני הכיוונים. וכאן טמון החידוש: ישנן ארצות אחדות הסמוכות לארץ ישראל, שאף שמן התורה פטורות הן ממעשרות, חייבום חכמים במעשרות:
בבל - עיראק של ימינו.
מצרים - בדרום.
עמון ומואב - ירדן של ימינו.
סוריא - סוריה של ימינו.
כל האזורים הללו חייבים במעשרות מדרבנן. ולפיכך, אם בכלי א' מזון מארץ ישראל ובכלי ב' מזון מסוריא, אף ששניהם טעונים עישור, אין נוטלים מכלי ב' לפטור את כלי א' ולא להפך, שהרי חיובם של פירות סוריא מדרבנן בלבד, ואילו חיובם של פירות ארץ ישראל מן התורה, ואין מעמדם שווה.
ומסיימת המשנה: "אם תרמו אין תרומתן תרומה" - אם בכל זאת הפריש מכלי ב' על כלי א' באחד מכל המקרים הללו, אין מה שהפריש תרומה כלל, ונטילת התרומה בטלה ומחוסרת תוקף לחלוטין.
לסיכום: משנתנו העמידה עיקרון אחד - אין מפרישים תרומה ממנה אחת על חברתה אלא כששתיהן שוות במעמדן ובחיובן. מכאן מנתה המשנה את הפסולים להפרשה: לקט, שכחה ופאה שהם מתנות עניים; הפקר שלא נתחייב במעשר; מעשר ראשון שכבר ניטלה תרומתו; מעשר שני והקדש שנפדו; חיוב ופטור; תלוש ומחובר; חדש וישן; ופירות הארץ מול פירות חוץ לארץ. ובכל אלו, אם תרמו - אין תרומתן תרומה.