אנו עומדים במשנה ו. במשנה ד למדנו כי כאשר זורעים תוצרת אסורה, ישנם שישה מקרים שבהם - ובלבד שהזרעים מתפרקים באדמה בטרם צומחת התוצרת החדשה - מה שיוצא מן האדמה מותר. אולם הוסבר שם, כי בסוג התוצרת הגדל מבצלים נשאר היוצא מן האדמה אסור באותם שישה מקרים עצמם. משנתנו חוזרת ועוסקת בכך.
נתמקד ב"טבל", שהוא אחד מששת המקרים:
בטבל עוסקים אנו באיסור אכילת ארעי קודם העישור. תוצרת שהיא טבל חייבת בעישור, ואף על פי כן רשאי אדם לאכול מתוצרתו אכילת ארעי - נשנוש ואכילה שאינה קבועה - כל עוד לא נגמרה מלאכתה ולא הובאה אל הבית. משנגמרה מלאכתה והובאה הביתה כראוי, נאסרת אף אכילת ארעי מזדמנת, עד שיעשר כדין.
נמצא, שתוצרת של טבל שהגיעה לשלב גמר מלאכה אסורה במובן זה שאין לאכול ממנה אפילו אכילת ארעי בלא לעשרה תחילה. ואף על פי כן שנינו במשנה ד, שאם שותלים אותה באדמה - מה שיוצא מן האדמה אינו מוגבל, אלא יוצא כהתחלה חדשה, ואכילת ארעי ממנו מותרת.
וזה שאומרת משנתנו בטבל: מה שגדל מן הטבל, אף שהטבל עצמו היה אסור, יוצא "מותר" - כלומר בלא איסור, ובלבד שמדובר בסוג התוצרת הגדל מזרעים המתרקבים באדמה. אך בסוג התוצרת שאינו גדל מזרעים, ואין זרעו מתפרק לגמרי - אף גידולי גידולין, ולא רק הדור השני, נשארים אסורים.
משמעות המונחים "אסורין" ו"מותר":
"אסורין" כאן אין פירושו איסור כפשוטו, אלא מוגבל, כמתאים לעניין. בטבל הכוונה שאסור לאכלו אכילת ארעי, ומשעישרו כראוי נעשה מותר באכילה. אף כאן, כפי שכבר עלה פעמים רבות במסכת זו, "אסורין" ו"מותר" פירושם מוגבל ובלתי מוגבל.
אילו מיני יבול נחשבים כאלה שאין זרעם מתפרק לגמרי?
לוף - זיהויו אינו ברור. אין זו כרישה ממש, וייתכן שהוא מסוג הארום; לצורך ההמחשה נעמידנו כמין הדומה לכרישה.
שום - שום כמשמעו.
בצלים - בצלים כמשמעם.
המשותף לכולם: מינים הגדלים מבצלים, ואינם זרועים כלל. לפיכך, הנוטע באדמה בצל שיש בו הגבלה, מה שיוצא מן האדמה נשאר מוגבל - כגון איסור אכילת ארעי קודם שעישרו אותו.
מחלוקת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק בנקודה אחת: "רבי יהודה אומר: השום כשעורים". בלשון העברית אין פועל מקשר, ואף המילה "הוא" אינה עומדת כמילה נפרדת בפני עצמה, ולפיכך ניתן לפרש מבנה זה בשתי דרכים:
השום דומה לשעורים - כשם שהשעורה זרעה כלה ומתפרק לגמרי באדמה, כך אף השום נחשב כזרעו כלה, ומה שיוצא מן האדמה אינו מוגבל, שלא כדין הבצלים.
השום הוא בגודל של שעורה - כלשון "עצם כשעורה", עצם בגודל גרעין שעורה. כלומר, מדובר בשום שאינו פחות מגודל גרעין שעורה; אך פחות מכך, הנוטעו באדמה הרי זה נקרא זרעו כלה, ומתייחסים אליו כאילו אכן התפרק, ודינו קל יותר.
כך או כך, אין הלכה כרבי יהודה.
לסיכום: במשנה זו שבנו לדין הגידולים היוצאים מתוצרת אסורה. בטבל שנגמרה מלאכתו, הגידולים היוצאים מן האדמה מותרים - ובלבד שמדובר במין שזרעו כלה; אך במינים הגדלים מבצלים, שאין זרעם כלה, אף גידולי גידולין נשארים אסורים. עמדנו על כך ש"אסורין" ו"מותר" משמעם מוגבל ובלתי מוגבל, ועל שני האופנים לפרש את דברי רבי יהודה "השום כשעורים", שאין הלכה כמותו.