פרק ט', משנה ז' - המשנה האחרונה של הפרק. למעשה כלולות בה שתי משניות נפרדות: הראשונה ממשיכה את הדיון הקודם ועוסקת במעמדם של בצלים וכיוצא בהם הגדלים בשדהו של נוכרי, והשנייה עוסקת בשאלה נפרדת לחלוטין - מעמד הטומאה של תרומה שנשתלה מחדש בקרקע.
חלקה הראשון: בצלים בשדה של נוכרי:
מדובר בשדה שבעליו נוכרי, והוא שתל מחדש בצלים שנלקחו מאותו שדה בלא שהופרשו מהם מעשרות - וכך אכן דרכם של נוכרים, שאינם מפרישים מעשרות ואינם מצווים בכך כלל.
ואפילו במקרה שהבצלים כבר הגיעו לגמר מלאכה, ומחמת כן היו ראויים להיאסר באכילת עראי, אף על פי כן פוסקת המשנה להקל: הגידולים הצומחים מבצלים כאלה שנשתלו מחדש מותרים לגמרי, ויהודי המנכש בשדה יחד עם הנוכרי רשאי לאכול מהם דרך עראי. ההגבלות שהוצבו במשניות הקודמות אינן חלות בתרחיש זה.
לשון המשנה עוסקת ביהודי המנכש בשדהו של נוכרי ב"חסיות" - כינוי כללי למיני מאכל מסוג זה: בצל, שום, כרישה וכיוצא בהם. אף על פי שפירותיו של הנוכרי הם טבל וטעונים עישור, ואף אם נטע אותם לאחר שהגיעו לגמר מלאכה ונאסרו באכילת עראי, בכל זאת רשאי היהודי לאכול מן הגידולים החדשים דרך עראי.
שתי הנחות שביסוד המשנה:
המשנה משמיעה כאן דבר גדול, שכן היא בנויה על שתי הנחות השנויות במחלוקת:
חיוב מעשרות בקרקע נוכרי: נחלקו האם תוצרת הגדלה בקרקע שבבעלות נוכרי בארץ ישראל חייבת במעשרות. משנתנו הולכת כדעת רבי מאיר, הסובר שאף אם נוכרי מחזיק בבעלותו חלקת קרקע בארץ ישראל, התוצרת נשארת חייבת במעשר. המונח ההלכתי לכך: אין קניין לנוכרי בקרקע להפקיע מן המעשרות - אין דרך שבה יקנה נוכרי את הקרקע באופן שיפטור את תוצרתה מן החיוב.
גמר מלאכה בידי נוכרי: אף אם התבואה חייבת במעשרות, קיימת מחלוקת נפרדת - האם תבואה שגמר מלאכתה נעשה בידי הנוכרי חייבת במעשרות, או שהחיוב אינו רלוונטי לגביה. הדבר דומה לשדה שבבעלות הקדש, שגזברו של בית המקדש עשה את גמר מלאכת תבואתו - שם התבואה פטורה לעולם ממעשרות. בדרך דומה יש אומרים, שמכיוון שבשעת גמר המלאכה היה בעל התבואה נוכרי ולא היה חיוב עישור, שוב אינה נעשית חייבת במעשר לעולם.
המשנה מלמדת שאפילו אם נקוט בידך שתוצרת קרקע נוכרי בארץ ישראל חייבת במעשרות, ואפילו אם גמר מלאכה בידי נוכרי אינו פוטר - אף על פי כן לא גזרו חכמים בתרחיש זה. כאשר נטל הנוכרי בצלים שהגיעו לגמר מלאכה ושתלם מחדש, יהיו הגידולים הצומחים מהם מותרים ליהודי באכילת עראי.
חלקה השני: שתילי תרומה שנשתלו מחדש:
כאן עוברת המשנה לעניין אחר: מעמד הטומאה של צמח תרומה הנתון בקרקע. המשנה נוקטת במקרה קיצוני - נטילת צמח תרומה ושתילתו מחדש באדמה.
נמחיש זאת: אדם עוקר מן הקרקע בצלים ירוקים, מפריש כראוי את תרומתו ומייחד בצל ירוק מסוים להיות תרומה. לאחר מכן נטמא אותו בצל. עתה הוא מיוחד לכוהנים, אך מחמת טומאתו אין הכוהן יכול לאכלו. מה יהא אם ישתול אותו מחדש בקרקע?
מדוע פוקעת הטומאה?
התשובה היא שמעמד הטומאה מתפוגג. משהוחזר הבצל הירוק לאדמה, בטלה ממנו תורת אוכל והוא חוזר להיות צמח, וצמחים אינם מקבלים טומאה כלל. מקבלי הטומאה מתחלקים לארבע קטגוריות בלבד:
אדם - בני אדם.
כלים.
אוכלין - מאכלים.
משקין - משקאות מסוימים.
הבצל הירוק הוא אוכל, אך משנשתל באדמה נעשה צמח ואינו אוכל עוד, ולפיכך אינו יכול להיות טמא, והטומאה מתפוגגת.
הדבר דומה לקערה שנטמאה ונשברה לשניים: משאין היא כלי מתפקד עוד, נעשית טהורה, ואם יחזור ויחברה - בהנחה שאין זו קערת זכוכית או מתכת, שבהן יש היבטים מדרבנן, אלא קערת עץ פשוטה - נשארת הקערה המחודשת בטהרתה. כך גם כאן: הצמח שהוחזר לאדמה נעשה טהור.
גזירת חכמים:
אף על פי כן הטילו חכמים הגבלה, שלא יהא ניתן לעקוף את המערכת ולשתול מחדש את כל תוצרת התרומה הטמאה עד שתפקע הטומאה. חשש זה עומד בקו אחד עם כיוונו הכללי של הפרק: שמא יחזיקו אנשים בתרומה טמאה ויאכלוה בשוגג. לפיכך קבעו חכמים שתישאר באיסורה.
וזו לשון המשנה: "שתילי תרומה שנטמאו ושתלן" - צמחים אכילים שנתלשו מן הקרקע, הופרשו לתרומה ונטמאו, ועתה חזר ושתלם. "טהרו מלטמא" - הופקעה מהם היכולת לטמא, והרי הם טהורים מחדש, לפי שפסקו מלהיות אוכל כמבואר. "ואסורין מלאכול" - תורת תרומה לא פקעה מהם, ומדרבנן מתייחסים אליהם כתרומה טמאה שאין לאוכלה, "עד שיגום" - עד שיקצוץ את כל הירק שצמח שם. ומה שיצמח בפעם השנייה יהיה מותר לכוהן כתרומה טהורה.
המילה "יגום" כבר נזדמנה לנו כמה פעמים בסדר זה. בשאר המקומות עניינה גזימת עץ, כלומר חיתוכו עד כדי טפח מעל הקרקע, וזהו גם השימוש כאן: נוטל את הבצל הירוק וקוצץ את כל הירק שצמח למעלה, ומה שיצמח בפעם השנייה נעשה מותר - עדיין תרומה, אך תרומה טהורה. עד שיקצצנו, מחייבים חכמים שהירק הראוי לאכילה יישאר טמא מדרבנן.
מחלוקת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק, ולדברי הברטנורא חולק לחומרא: "עד שיגום וישנה" - קציצה אחת של החלק הירוק הראוי לאכילה אינה מספקת. עליו לקצוץ את החלק הירוק, להניח לירק חדש לצמוח, ולקצצו בשנית; ורק מה שיצמח בפעם השלישית מותר באכילה. אין הלכה כמותו, אלא כתנא קמא, שקציצה אחת דיה.
הערה מסכמת לפרק כולו:
לפני שנחתום, ראוי לעמוד על נקודה הקושרת את הדברים לפרק כולו. עיקר עניינו של הפרק היה גידולי תרומה, שחכמים ביקשו ליצור תמריץ כלכלי שלילי שימנע מן הכוהנים להחזיק ברשותם תרומה טמאה. כוהן שנטמאה חיטת התרומה שלו היה עשוי להניחה על המדף עד עונת הזריעה, לזרעה מחדש, וכך למעשה "להלבין" את תרומתו הטמאה - שהרי מה שיוצא מן האדמה מקבל מדאורייתא התחלה חדשה, והוא משחזר בכך את הפסדו הכלכלי.
חכמים לא רצו בכך, מחשש שהכוהנים ישאירו את החיטה הטמאה מונחת במטבחיהם ויאכלוה בשוגג באיסור דאורייתא. על כן קבעו שאין טעם להשאירה מונחת, שכן אף מה שיצמח מן האדמה יהיה תרומה מחדש.
והנה משנתנו קובעת שמעמד הטומאה של אותה תרומה נשטף בעקבות שתילתה מחדש, ולכאורה יש בכך חוסר עקביות עם ראשית הפרק. שהרי לפי זה, כוהן שיש בידו חיטה טמאה שאינה ראויה לאכילה ימתין לעונת הזריעה, יזרענה, ומה שיצא יהיה תרומה - אך תרומה טהורה הראויה לאכילה. נמצא שהוא מרוויח וחוזר ומקבל את מה שאיבד. אם מה שיוצא מן האדמה אינו נחשב טמא מדרבנן, נמצא שנטלנו את לבה של החובה הרבנית להתייחס לגידולי תרומה כתרומה.
נחדד את הנקודה: עד כה דיברנו על תרומה החוזרת להיות תרומה, אך בצירוף משנתנו למשניות הקודמות עולה שהזורע תרומה טמאה - מה שיוצא מן האדמה עדיין תרומה, אך תרומה טהורה. ואם כן, לכוהן לא יהיה זה בלתי הגיוני להשאיר את תרומתו הטמאה מונחת על המדף עד עונת הזריעה, שהרי בסופו של דבר יקבל תרומה טהורה ויאכלנה, וזה בדיוק מה שביקש לעשות באוכלו מלכתחילה. אם כן, מה הועילה גזירת חכמים, וכיצד תוכל להיות יעילה?
התשובה היא שהגזירה יעילה משתי סיבות:
ערכה הנמוך של תבואת תרומה: כוהן שזכה להיות בעל קרקע יהיה שוטה אם יגדל יבול של תרומה, שהרי אם יזרע את שדותיו בחיטת תרומה, כל התבואה שתצמח באותה שנה תהיה תרומה. חיטת תרומה שווה חלק קטן בלבד מערכה של חיטת חולין, שכן חיטת חולין נמכרת לכל אדם ונאכלת בידי כל אדם, ואילו חיטת תרומה - כוהנים בלבד אוכלים אותה.
הגבלת הטהרה: ולא עוד, אלא שרק כוהנים טהורים רשאים לאכלה. הכוהן עצמו לא יוכל לאכול ממנה בזמנים מסוימים, וכן אשתו כשהיא טמאה. נמצא שהתוצרת מוגבלת מאוד וערכה מועט.
מאחר שכך, יהיה זה טיפשי מצד הכוהן להחזיק בחיטתו הטמאה ולזרעה, ונמצאת התקנה הרבנית יעילה גם כאשר מה שיוצא מן האדמה נשאר טהור.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. בחלקה הראשון - היהודי המנכש בשדה נוכרי ב"חסיות" רשאי לאכול עראי מן הגידולים שנשתלו מחדש, אף שהמשנה נוקטת שתוצרת קרקע נוכרי חייבת במעשרות ושגמר מלאכה בידי נוכרי אינו פוטר. בחלקה השני - שתילי תרומה שנטמאו ונשתלו מחדש, טהרו מלטמא, שכן פסקה מהם תורת אוכל, אך מדרבנן אסורים באכילה עד שיגום; ורבי יהודה מחמיר "עד שיגום וישנה", ואין הלכה כמותו. כמו כן עמדנו על יעילותה של גזירת חכמים לכל אורך הפרק, אף לאחר שהטומאה פוקעת.
בכך נחתם הפרק, ובפרק הבא, פרק עשירי, נפתח בנושא חדש לגמרי.