לפנינו משנה ה' בפרק ט' של מסכת תרומות. אם תשמעו לעצתי, ובפרט מי שזה עתה סיים את לימוד משנה ד' - מוטב לדלג על משנה זו, ללמוד תחילה את משנה ו', ורק לאחר מכן לשוב אליה.
המשנה עוסקת במי שזרע חלק משורות שדהו בזרעי תרומה, ואילו שורות אחרות נזרעו בזרעי חולין רגילים, ולבסוף אבד לו המעקב אחר זהות השורות. מה דינו של השדה כולו: האם נעשה מותר או אסור, כלומר האם הוא מוגבל בהגבלות שנידונו במשנה הקודמת ובמשנה שלאחריה.
לשון המשנה:
"מאה לגינה של תרומה ואחת של חולין" - היו בגן מאה ערוגות שנזרעו בזרעי תרומה, ואפילו ערוגה אחת בלבד שנזרעה בזרעי חולין.
"כולן מותרות בדבר שזרעו כלה" - מקילים ואומרים שכל השדה נעשה מותר, ובלבד שמדובר בסוגי הזרעים המתפרקים באדמה.
במשנה הקודמת למדנו "גידולי תרומה תרומה": הזורע חיטה של תרומה, מה שצומח ממנה תרומה הוא, על כל ההגבלות שנידונו במשניות הקודמות באותו תרחיש מוזר. ואף על פי כן, כאשר היו בידו זרעים שחלקם תרומה וחלקם חולין ואבד המעקב אחריהם, כל החיטה שבשדה נעשית מותרת, כלומר הדין דרבנן של "גידולי תרומה תרומה" אינו נכנס לתוקפו. קולא זו נאמרה דווקא ב"דבר שזרעו כלה" - בסוגי הזרעים המתפרקים באדמה.
"אבל בדבר שאין זרעו כלה":
כאשר מדובר בסוגי הדברים שהזרע שלהם אינו נרקב, כגון בצלים: שתל אדם בשדהו מאה ואחת שורות של בצלים, מאה מהן בצלי חולין ואחת בלבד בצלי תרומה, ואיבד את המעקב אחר זהות השורות - "אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה, כולן אסורות". כל הבצלים שבשדה מוגבלים ומטופלים כתרומה, כפי שנידון בשלוש המשניות הראשונות של הפרק, והדין דרבנן ממשיך לחול. וזאת אף שמדובר במיעוט קיצוני של מאה כנגד אחד, ויש לזכור שבתערובות של חולין ותרומה, משהגיע היחס למאה חולין כנגד תרומה אחת נעשית התערובת מותרת - וכאן לא.
והשאלה מתבקשת: מדוע איננו מקילים כאן? מדוע אין הבצלים בטלים, ואפילו ביחס של מאה כנגד אחד אינם בטלים?
הקדמה בדיני ביטול:
הכלל הרגיל בביטול הוא שדי ברוב פשוט. כאשר יש נתינת טעם - ואין זה המקרה שלפנינו - נדרש לעיתים פי שישים כנגד. אך יהיו אשר יהיו פרטי ההלכות בביטול תערובות, שבו מאבד האיסור את מעמדו ביחס לרוב וכל התערובת מקבלת מעמד של היתר, ישנם יוצאים מן הכלל.
שלוש קטגוריות של יוצאים מן הכלל קבעו חכמים, שבהן אין הדבר בטל ללא קשר ליחסים:
דברים החשובים מצד עצמם - לפי שיקול דעתם של חכמים.
דברים שהשפעתם על התערובת משמעותית מכדי להתעלם ממנה - למרות היחסים.
דבר שיש לו מתירין - דברים שיש דרך שבה ייעשו מותרים. כיוון שיוכלו להיעשות מותרים בהמשך, לא התירום חכמים בתערובת כבר עתה. קטגוריה זו מעט מעבר להיקף הדיון שלפנינו.
הקטגוריה הראשונה - דברים חשובים מצד עצמם:
בריה - יחידה שלמה של איסור: זבוב שלם, גיד הנשה שלם או אבר מן החי. יחידה שלמה של איסור אינה בטלה בתערובת, ולפיכך זבוב שנפל לתוך החלה אוסר את כולה עד שיוציאנו. אין זה מחמת נתינת טעם, אלא משום שהזבוב עצמו אינו בטל בתערובת.
חתיכה הראויה להתכבד - חלק מאכל החשוב בפני עצמו עד שראוי לכבד בו אורח, כגון סטייק שלם. חשיבותו העצמית מונעת את ביטולו בתערובת.
דבר שבמניין - סוגי הדברים הנמנים אחד לאחד בשעת קנייתם, והדוגמה הקלאסית היא ביצים.
הקטגוריה השנייה - דברים שהשפעתם ניכרת:
תבלינים - הנופל פלפל חריף לתוך החמין, אף שיש בו בשר ותפוחי אדמה פי מאה ואף פי אלף כנגד הפלפל, כיוון שבשעת הטעימה עדיין ניכר טעם הפלפל, אי אפשר לומר שנעלם, שהרי הוא צועק "הנה אני, הנה אני", ואינו בטל.
מעמיד (זרז) - וכבר נתקלנו בו במסכתנו כמה פעמים. הדוגמה הקלאסית היא האנזים המשמש לייצור גבינה: נותנים את האנזים בחלב, החלב מתגבן ומתקבלת גבינה. אף אם האנזים הוא אחד חלקי אלף מן התערובת, כיוון שאין מסתכלים בחלב אלא בגבינה, ברור שהוכנס כאן אנזים. וכן הדבר בשמרים ובלחם: אי אפשר להכחיש שלשמרים הייתה השפעה, שהרי הלחם תפח.
הקטגוריה השלישית - דבר שיש לו מתירין:
דברים שייעשו מותרים במועד מאוחר יותר, ולפיכך אין צורך לאוכלם עכשיו. עניין זה טכני יותר מקודמיו, ולדוגמה: מי שהיתה בידו ביצה שאולי נולדה ביום טוב, ובישל ממנה חביתה, ולאחר מכן נזכר שאחת הביצים שבתערובת אולי נולדה ביום טוב - הרי היא אסורה משום מוקצה, ואינו יכול לאוכלה עד לאחר יום טוב, אך לאחר יום טוב נעשית מותרת. ואף שהיא מעורבת ובמיעוט, אינה בטלה, משום שיש לה מתיר: אם ימתין עד לאחר יום טוב, יוכל לאכול את בלילת הביצים. די בכך לענייננו לעת עתה.
מסיבה כלשהי אנו אומרים ששורת הבצלים שבמשנתנו אף היא חשובה מכדי להתבטל, ואפילו ביחס של מאה כנגד אחד - יחס שהועיל אפילו בתערובת של תרומה רגילה מין במינו, שבה אמרנו שאין דימוע מעבר ליחס של מאה לאחד, ואילו כאן יש בעיה. הדבר תמוה, שכן רשימת הקטגוריות שמנינו אינה נראית שייכת לשורת בצלים. מדוע, אם כן, אין הבצלים בטלים?
הברטנורא כותב: "לפי שאין הקרקע עולה באחת ומאה". בהבנת דבריו שתי אפשרויות בסיסיות:
דברים המחוברים לקרקע חשובים מצד עצמם מכדי להתבטל, והרי הם נמנים עם רשימת הדברים שאינם בטלים.
כדעת הרמב"ם: כיוון שהדבר מחובר לקרקע ועומד במקומו בנפרד מן האחרים, אין כאן תערובת כלל. הביטול מחייב תערובת של איסור והיתר יחד, וכל עוד הדבר מחובר לקרקע אי אפשר לומר שהוא מעורב עם זולתו.
כך או כך, בדברים שאין זרעם כלה, מה שעולה מן האדמה מוגבל, ואין ביטול כל עוד הוא מחובר לקרקע.
"כל דפריש מרובא פריש" מול "כל קבוע":
ואם תשאלו: לאחר שנעקרו כמה בצלים מן האדמה, מדוע אין הבצלים הללו מותרים כעת? שהרי הכלל הרגיל הוא שכאשר נלקח דבר מן התערובת והוא פורש ממנה, אומרים "כל דפריש מרובא פריש", ומניחים שבא מן הרוב. וכאן מאה מתוך מאה ואחת השורות מותרות, ולכאורה נוכל להניח שהבצל המסופק בא מן הרוב ומותר.
המקרה הקלאסי בגמרא הוא המוצא חתיכת בשר בכיכר העיר. איני יודע מדוע יאכל אדם בשר נא שמצא בכיכר העיר, אך אם רצונו בכך, השאלה היא האם ניתן להניח שהבשר כשר. אם היו בעיר עשרה קצבים, תשעה מהם כשרים ואחד טרף, ניתן להניח שהבשר בא מאחד הקצבים הכשרים, שהרי הכשרים מרובים על שאינם כשרים, ו"כל דפריש מרובא פריש". מדובר כמובן בחתיכת בשר שאינה ראויה להתכבד - לא סטייק שלם, אלא כדורי בשר וכיוצא בהם.
אף שכלל זה נכון, הוא חל רק כאשר בשעה שנולד הספק, בעת שלא היה ברור מעמדו של הבשר, לא היה הבשר במקומו המקורי של האיסור.
לדוגמה: אישה השבה הביתה מן השוק ואומרת לבעלה שקנתה כדורי בשר. שואל הבעל: "האם קנית מן הקצב הכשר או מן הקצב שאינו כשר?", והיא משיבה: "איני יודעת". אם יש בעיר קצב שאינו כשר, ההלכה היא שכדורי הבשר אסורים, ואי אפשר עוד לומר "כל דפריש מרובא פריש".
וכאן מגרדים בראש ושואלים: מדוע? אף אני גירדתי בראשי ושאלתי כך שנים רבות. והתשובה היא שבשעה שנולדה השאלה, בעת שנטלה האישה את חתיכת הבשר, הייתה החתיכה במקומה - או שקיבלה אותה מקצב כשר או מקצב שאינו כשר, ואי אפשר להחיל כאן סטטיסטיקה. בשעת הנטילה היה הדבר או כן או לא, ואילו "כל דפריש מרובא פריש" נאמר רק כשאנו נסמכים על הסתברות.
בבשר שנמצא בכיכר העיר היה הספק סטטיסטי בלבד: ההסתברות היא שהבשר בא מקצב כשר, ואילו נמצאו שם מאה חתיכות נוספות, סטטיסטית היו עשר מהן באות מן החנות הטרפה ותשעים מן הכשרה. אך הקציצה שהביאה האישה לביתה - אילו היה המקרה נשנה מאה פעמים, כולן טרפות, שהרי המקור שממנו באה טרף הוא. משנולד הספק במקומו, במקום שבו הדבר או כשר או פסול, אומרים "כל קבוע": כיוון שהתעוררה השאלה במקומו הקבוע, במקום שאין ההסתברויות חלות בו, הרי זה "כמחצה על מחצה דמיא", חמישים אחוז מול חמישים אחוז, ואיננו יכולים להקל.
ומכאן לבצלים: העוקר שורת בצלים מן האדמה - או ששורה מותרת עקר או שורה אסורה עקר, והרי זה מקרה של קבוע, שהספק נולד בעת שהיה הדבר במקומו, מקביל לאישה הקונה קציצות בשר מן הקצב שאינו כשר. משום כך אין מחילים כאן "כל דפריש מרובא פריש", אלא "קבוע כמחצה על מחצה", ולפיכך הבצלים אסורים אף לאחר הקצירה. כאן מסתיימת המשנה.
אם נותרתם מגרדים בראשכם על אחד הדברים שנאמרו כאן - אמרנו דברים רבים, והם מן הסוג שאף אני התחבטתי בו שנים רבות. ניתן להאזין לשיעור פעם נוספת, לעיין ולחקור, ובוודאי לשאול שאלות ככל הנדרש, ואני זמין עבורכם. הכלל של "כל דפריש" לעומת "כל קבוע" הוא בהחלט נושא קוצני ומורכב.