אנו ממשיכים בפרק ח' של מסכת תרומות, במשנה ו', בנושא ארס הנחש. המשנה עוסקת בפירות ובירקות שנמצאו בהם סימני שיניים, והחשש הוא שמא נשך אותם נחש. אם יש לחלוחית בתוך הפרי או הירק, חוששים שהארס התפשט בכולו, וכל הפרי או הירק נאסר מחמת כן.
הפירות והירקות שבהם עוסקת המשנה:
תאנים.
ענבים.
קישואים (מלפפונים).
דלועים.
אבטיחים ומיני מלון.
בכל אלו, אם נמצא בהם פצע או סימן נשיכה - הרי הם אסורים, "אפילו הן ככר". ה'ככר' הוא המשקל הגדול ביותר שהיה בשימוש בימי המשנה, כשישים מנה - כשישים פאונד, ואולי מעט יותר, שישים וארבעה. כלומר, אפילו מדובר בפרי בגודל עצום.
גרסה נוספת בדברי התוספות יום טוב:
התוספות יום טוב מציין שיש תמיהה בלשון: לאחר שנאמר "אפילו הן ככר", כלומר אפילו גדולים במיוחד, מדוע חוזרת המשנה ואומרת "אחד גדול ואחד קטן"? מחמת כפילות זו הוא מביא גרסה אפשרית אחרת: במקום "אפילו הן ככר" - "אפילו הן בכלי", כלומר אף אם היו מונחים בתוך כלי, אין בכך נפקא מינה.
"אחד גדול ואחד קטן, אחד תלוש ואחד מחובר":
אין הבדל בין פרי גדול לקטן, ואין הבדל בין פרי או ירק שנתלשו מן הקרקע לבין אלו המחוברים לקרקע. הכלל הקובע הוא "כל שיש בו לחה - אסור": מאכל שהוא לח מבפנים מאפשר לארס להתפשט בכולו, כדרך פעולה נימית, ולפיכך נאסר כולו.
לעומת זאת, בדבר יבש אין חשש כזה. אם נמצאו סימני נשיכה בשק אורז, למשל, ניתן להסיר את הצד שבו נמצאים סימני הנשיכה בלבד, ואין חוששים שהארס התפשט בכל השק. אך במלפפון, שתוכו לח, החשש הוא שאם הוכנס בו ארס, יתפשט הארס בכל המלפפון.
"נשוכת נחש":
המשנה ממשיכה בעניין נוסף, קרוב לו: בהמה שהוכשה על ידי נחש. נניח שהפרה הוכשה, ומבחינה טכנית לא נעשתה טרפה, ולאחר מכן נשחטה כדין. נמצא שאין כאן טרפה ואין כאן נבלה, שהרי הייתה כאן שחיטה כשרה, ולכאורה מותר לאכול את בשרה. ואף על פי כן, בהמה זו נותרת באיסורה, שכן החשש הוא שארס הנחש עדיין מצוי בתוכה, בבשרה, והאוכל ממנה עלול חלילה להינזק.
הרי לנו שוב אותו עיקרון: דבר שיש בו מקור של סכנה מטופל בחומרה יתירה אף יותר מדבר שהוא אסור מצד ההלכה בנסיבות רגילות, באיסור כללי.