אנו ממשיכים במסכת תרומות, פרק ח', משנה ה', בעניין מים מגולים - מים שנחשפו, דין החל באופן שווה גם על יין וגם על חלב. בחלק הקודם עסקנו במשך הזמן הנדרש לחשיפה, וכעת נעסוק בכמות המים.
"שיעור המים המגולים":
המשנה קובעת: "כדי שתאבד בהן המרה" - די בכך שהמרה, כלומר הארס, תוכל להיאבד בתוך המים. לדעת הברטנורא זהו הפשט: אם יש במקום כמות מים גדולה דיה, עד שאף אם שתה מהם נחש יידולל הארס שנותר עד שלא יהיה מסוכן - מותר לשתות את המים, אף על פי שנשארו מגולים.
ראוי לציין כי מפרשים אחרים למדו באופן שונה: אין זו שאלה של מידת הדילול, אלא להפך - כמות מרובה גרועה מכמות מועטת. בכמות מועטת ניתן להבחין בעין אם נותרה במים עקבה של תערובת ארס, שכן אינה מפוזרת, ולפיכך אם אין נראה בהם רעל - בטוחים הם לשתייה. מכל מקום, נלך לעת עתה אחר פשט הברטנורא: כשהמים מרובים, נעשים הם בטוחים לשתייה ומותר לשתותם. ובאשר לשיעור המדויק, כותב הברטנורא שבאותם הימים היו בקיאים בו.
"רבי יוסי אומר: בכלים":
רבי יוסי מחלק בין מים הנתונים בכלי לבין מים שבקרקע:
בכלים: אין נפקא מינה בכמות המים שבכלי. כל שהם נתונים בכלי, מסוכנים הם בכל דילול, ולפיכך אסור לשתות מים מכלי שהושאר מגולה.
בקרקע: השיעור הוא ארבעים סאה, כשיעור מקווה - כלומר יותר מארבעים סאה בטוחים לשתייה.
אולם הברטנורא כותב שאין הלכה כרבי יוסי אלא כתנא קמא, ולפיכך נוקטים כפשט האמור: בטיחות המים נקבעת לפי כמות המים ביחס לארס שעשוי להישאר מן הנחש, ושיעורים אלו היו ידועים בימיהם.
דינים נוספים שמביא הברטנורא:
מעיין טבעי: אין איסור מים מגולים חל עליו, שכן הוא מוציא מים חדשים בכל עת, ואין בכך בעיה כלל.
שאר השימושים: מים שנאסרו משום גילוי - לא זו בלבד שאין שותים אותם, אלא אף אין משתמשים בהם לצרכים אחרים: אין משקים בהם בהמות, אין רוחצים בהם ואין נוטלים מהם ידיים ופנים (מפני שהארס עלול לחדור דרך העור), ואף אין מערבים אותם במלט לעשיית בטון וכיוצא בזה. כל אלה אסורים מפני הסכנות הכרוכות בשימוש במים מורעלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעור הכמות במים מגולים - "כדי שתאבד בהן המרה", ואת שתי דרכי הביאור בו; את חלוקתו של רבי יוסי בין כלים לקרקע (ארבעים סאה) ואת ההכרעה כתנא קמא; וכן שאין הדין נוהג במעיין טבעי, ושמים שנאסרו משום גילוי אסורים אף בשאר שימושים.