משנה זו באה לסכם את הנושא כולו, ופותחת במילים "זה הכלל". עד כה הבחנו בין האוכל תרומה בשוגג לבין האוכל במזיד, וכעת מונחת לפנינו נוסחה כללית המבחינה בין שני סוגי התשלום ובין דיניהם.
"כל המשלם קרן וחומש - התשלומין תרומה":
כל מקרה שבו מוטלת החובה להשיב את סכום הקרן ולהוסיף עליו חומש. לדוגמה: אדם שאכל בשוגג ארבע תאני תרומה משיב ארבע תאנים - זוהי הקרן - ומוסיף תאנה חמישית - זהו החומש. בתרחיש כזה קובעת המשנה כי "התשלומין תרומה": תאני החולין המתוקנות שנתן, כל חמש התאנים ששילם תמורת ארבע התאנים שאכל, נעשות תרומה, ויש לנהוג בהן כתרומה לכל דבר.
ומה הדין אם הכהן מבקש למחול? על כך אומרת המשנה: "אם רצה כהן למחול - אינו מוחל". אף אם הכהן שתאניו נאכלו מוכן לוותר ולומר "איני חפץ בחמש התאנים שלך", אין בידו לעשות כן ואין לו זכות למחול. שכן אין זה חוב ממוני גרידא, אלא תיקון שמהותו החזרת תרומה חדשה לעולם בתוספת חומש.
"וכל המשלם את הקרן ואינו משלם את החומש - התשלומין חולין":
לעומת זאת, כל מצב שבו החיוב הוא להשיב את הקרן בלבד - כגון האוכל במזיד, או המאכיל את בניו וכיוצא בזה - תשלום הקרן הוא חיוב ממוני השייך לכהן, ואין בו יצירת תרומה חדשה מן החולין. לפיכך "התשלומין חולין": מה שמשמש לתשלום נשאר חולין. אדם שאכל במזיד ארבע תאני תרומה של כהן, משיב לו ארבע תאנים בלבד ללא תאנה חמישית, שהרי אין כאן חובת חומש, ואותן תאנים נשארות חולין ואינן נעשות תרומה.
מכאן גם דין המחילה: "אם רצה כהן למחול - מוחל". אם אומר הכהן "איני חפץ בארבע התאנים שלך, גזלן אתה ואיני רוצה קשר עמך", רשאי הוא לעשות כן, והאוכל פטור מלהשיב את ארבע התאנים.
ראוי להדגיש כי הפטור הוא מן ההשבה הממונית בלבד. מי שאכל תרומה במזיד מתחייב מיתה בידי שמים, ואין הוא נפטר מכך בהסדר שהגיע אליו עם הכהן; חשבונו עם הקב"ה עומד בעינו, בין שקיבל הכהן את ארבע התאנים ובין שלא קיבלן. אך במישור הממוני, כאשר החיוב הוא בקרן בלבד, רשאי הכהן לסרב לתשלום, וזו זכותו הגמורה.
לסיכום: המשנה מעמידה כלל אחד המבחין בין שני סוגי תשלום: כל שחייב בקרן ובחומש - התשלומין נעשים תרומה, ואין הכהן יכול למחול; וכל שחייב בקרן בלבד - התשלומין נשארים חולין, והכהן רשאי למחול. ההבדל נעוץ במהות התשלום: תיקון והחזרת תרומה לעולם מזה, לעומת חיוב ממוני גרידא מזה.