משנה ד' בפרק זה דנה בשאלה כללית: אדם הזורע תוצרת המוגבלת באיזשהו אופן, מה דינן של הצמיחות החדשות היוצאות מאותם זרעים? הפתיחה היא בנושא התרומה, שהעסיק אותנו לאורך כל הפרק - הצמיחות היוצאות מן התרומה, ואף הדור שלאחריהן, 'הנכדים' של גרעיני התרומה שנזרעו.
מבנה המשנה:
המשנה עתירת פרטים, ולפיכך יש לעמוד תחילה על מבנהּ. שלושה חלקים לה:
חלק ראשון: מעמדם של 'הילדים' ו'הנכדים' של זרעי תרומה שנזרעו באדמה.
חלק שני: סוגים אחרים של תוצרת מוגבלת, שהנכנס לאדמה מוגבל, והשאלה היא מה דינו של היוצא ממנה. חלק זה אמור דווקא בדברים שזרעם כלה - שהזרע התפרק כליל באדמה קודם שצמח הגידול החדש - ובהם נאמר שהגידולים החדשים קלים מבחינה הלכתית ואינם מוגבלים. לעומת זאת, בנטיעת בצל מאותם סוגים הדבר מוגבל, אף שאין המשנה מפורשת בכך.
חלק שלישי: איסורים קלים עוד יותר, שאינם ממשיכים לחול על הצומח מן האדמה, ודין זה שווה בזרעים שזרעם כלה ובדברים שאין זרעם כלה - כגון בצל הנטמן באדמה ואינו נרקב, שהצמיחה יוצאת מן הבצל עצמו, ואף על פי כן היוצא מן האדמה מותר. בקטגוריות אלו אובדות ההגבלות בדור השני בין בזרעים ובין בבצלים.
חלקה הראשון: גידולי תרומה וגידולי גידולין:
המשנה פותחת ביסוד המונח בשורש הפרק כולו: "גידולי תרומה - תרומה". הנוטל זרע של תרומה וזורעו באדמה, היוצא מן האדמה תרומה הוא. דין זה, כפי שנתבאר כבר בשלוש המשניות האחרונות, מדרבנן הוא.
אולם "גידולי גידולין - חולין": הנוטל את הגידולים שיצאו מן האדמה וזורעם שנית, הדור השלישי אינו מוגבל כתרומה אלא הריהו טבל רגיל. 'חולין' כאן פירושו בניגוד לתרומה, אך ודאי שאין הוא חולין ממש, שהרי הוא חייב בהפרשת מעשרות ככל טבל.
חלקה השני: שישה מאכלים שגידוליהן חולין:
לשון המשנה: "אבל טבל ומעשר ראשון וספיחי שביעית ותרומת חוץ לארץ והמדומע והביכורים - גידוליהן חולין". בששת אלה, שלא כתרומה שגידוליה תרומה, היוצא מן האדמה אינו מוגבל. רשימה זו אמורה בזרעים שזרעם כלה בלבד, ולא בבצלים - שאם נטע בצלים של מדומע, למשל, היוצא מן האדמה נשאר אסור, כפי שראינו כבר במסכת.
טבל - מזון שלא הופרשו ממנו מעשרות. טבל מותר באכילת עראי, בנשנוש בלתי רשמי; אך משנעשה בו גמר מלאכה והוכנס לבית, נאסרה אף אכילת עראי, ואין לאכלו אלא לאחר שעושר. ואף על פי כן, הזורע חיטת טבל שנגמרה מלאכתה - היוצא מן האדמה אינו מוגבל, וניתן לאכול מחיטת הדור השני דרך עראי בלא לעשרה תחילה.
מעשר ראשון - המעשר הראשון הניתן ללוי, ומוגבל ללויים בלבד. אך אם נטלו הלוי וזרעו באדמה, אין היוצא מן האדמה נחשב מעשר, ואף מי שאינו לוי רשאי לאכלו. ראוי לציין, כפי שמעיר הברטנורא, שבשני מקרים אלו עדיין טמון מרכיב של תרומה: מן הטבל יש להפריש תרומה גדולה, ומן המעשר הראשון תרומת מעשר. אלא שמכיוון שזהו מיעוט שבמאכלים אלו, הקלו בהם חכמים ולא החילו עליהם את הכלל של 'גידולי תרומה תרומה'.
ספיחי שביעית - כזכור ממסכת שביעית, דברים הנזרעים מדי שנה שצמחו מאליהם, כגון חיטה שנבטה מזרעים שפיזרה הרוח, נקראים ספיחין. מן התורה מותר לאכלם, אך חכמים אסרום, מפני שהיו מערימים וזורעים בכוונה ואומרים "אין זו אלא חיטת ספיחין". הרי שהספיחין אסורים מדרבנן. ואף על פי כן, הנוטל חיטת ספיחין וזורעה - הגידולים היוצאים ממנה מותרים והריהם חולין. מובן שאין מדובר בזריעה בשנת השמיטה עצמה, האסורה מצד הלכות שמיטה, אלא בשמירת אותם ספיחין עד השנה השמינית ובזריעתם אז. חכמים לא ראו לנכון להגביל את היוצא, שכן מלכתחילה מצב בלתי שכיח הוא, ואין דרכם לגזור על תרחישים רחוקים ובלתי שכיחים.
תרומת חוץ לארץ - כבר הוזכר כמה פעמים שאף מחוץ לארץ ישראל יש חיוב מדרבנן להפריש תרומה בארצות השכנות: עמון ומואב (ירדן של ימינו), סוריא (לבנון וסוריה), מצרים ובבל (עיראק) - בכל האזורים הללו חייבת התוצרת בהפרשה מדרבנן, לפחות בתקופת המשנה. ואף שהכלל הוא 'גידולי תרומה תרומה', כאן, מכיוון שאין החיוב אלא מדרבנן, הקלו חכמים ולא אמרו שהיוצא יהיה תרומה. הברטנורא נוקט טעם אחר: כשם שספיחי שביעית אינם שכיחים, כך תרומת חוץ לארץ אינה שכיחה. ולכאורה קשה, שהרי החי בבבל וחייב לעשר את הכול - אין התרומה בלתי שכיחה אצלו כלל, אלא שכיחה כבארץ ישראל. לפיכך מסבירים רבים שכל הדיון הזה מתרחש בארץ ישראל בלבד, ובה אינו שכיח למצוא תרומה שהובאה מחוץ לארץ, ולכן לא גזרו עליה. ולפי הסבר זה, כל המבנה של 'גידולי תרומה תרומה' אינו נוהג אלא בארץ ישראל, ובתרומה שהגיעה מחוץ לארץ הקלו הן משום שאינה אלא מדרבנן והן משום שאינה שכיחה.
המדומע - תערובת של חולין ותרומה. כפי שראינו קודם במסכת, מכיוון שאין המדומע אלא מדרבנן, עדיין נוהגים בו חומרות התרומה המעורבת בו; אך מדאורייתא, מאחר שרובו חולין, בטלה התרומה ברוב והרי הוא חולין. משום כך מקילים כאן, ואף שיש בו מעט תרומה - מכיוון שבטלה, אין נוהגים בו חומרה.
הביכורים - הפירות הראשונים בארץ ישראל, משבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ: חיטה ושעורה, זיתים, תמרים, ענבים, תאנים ורימונים. החקלאי הרואה את הרימונים הראשונים חונטים בעצו, קושר סביבם חוט אדום, וכשמגיעים לבשלותם נוטלם ומעלה אותם לבית המקדש להניפם ולתתם לכהן, והכהן אוכלם כתרומה. כפי שנאמר בהקדמה למסכת, ארבעה דברים יש שמעמדם כתרומה: תרומה גדולה, תרומת מעשר, חלה מן העיסה, וביכורים. אף שהביכורים דומים לתרומה, מקילים ואומרים שהנוטע רימון של ביכורים או זורע חיטת ביכורים - הצומח מהם בלתי מוגבל. וטעמו של הברטנורא: אין זה מצוי כלל בארץ ישראל לעסוק בנטיעת דברים של ביכורים, ולפיכך לא הגבילו חכמים את הדור השני של צאצאיהם.
חלקה השלישי: גידולי הקדש ומעשר שני:
חלק זה עוסק בשתי קטגוריות של מאכלים אסורים שאינם נאסרים ביוצא מן האדמה בדור השני, בין שהיו זרעים שזרעם כלה ובין שהיו בצלים: "גידולי הקדש ומעשר שני - חולין".
הקדש: אדם שהייתה לו חיטה והקדישהּ לבדק הבית, כדי שיהיה לבית המקדש נכס שאפשר להפיק ממנו כסף - אם נזרעו אותם זרעים באדמה, היוצא מן האדמה מותר. מעשר שני: המעשר שאדם אמור לאכלו בירושלים - אם זרעו באדמה, היוצא מן האדמה מותר ומותר לאכלו אף מחוץ לירושלים.
טעם הגזירה 'גידולי תרומה תרומה':
כאן המקום להשלים את ההסבר שהוזכר במשניות הראשונות של הפרק: מהו ההיגיון שביסוד הדין דרבנן של 'גידולי תרומה תרומה'. הבנת הדבר תועיל גם להבנת הטעם שאין הוא חל כלל על גידולי הקדש ומעשר שני.
גמרא מפורסמת בפרק השני של מסכת שבת מספרת שבית שמאי ובית הלל נתכנסו בעלייתו של אדם מסוים (פרטי המעשה שנויים במחלוקת ואינם נוגעים לענייננו). באותו מעמד נזדמן מניין כסנהדרין לפסוק הלכה - הזדמנות של פעם בחיים - אלא שרוב הנוכחים היו מבית שמאי. ניצלו בית שמאי את ההזדמנות ותיקנו שמונה עשרה תקנות דרבנן, אותן נושאים שהיו חביבים עליהם מכבר ולא עלה בידם להעבירם, שכן רוב הסנהדרין היו מבית הלל. אלו הן 'שמונה עשרה דבר' הידועות.
בדף י"ז במסכת שבת מנויה אחת מאותן י"ח דבר: גידולי תרומה תרומה - הזורע תרומה, היוצא מן האדמה תרומה, והוא נושא הפרק שלנו כולו. רוב י"ח דבר עוסקים בענייני טומאה וטהרה, וגם תקנה זו בכללם.
וזו סברת בית שמאי: כהן שקיבל תרומה, כגון גרעיני חיטה, שאמור לאכלם - אם נטמאה החיטה, שוב אין הוא יכול לאכלה, ואין לו אלא להשמידה ולשרפה. אך עשויה להיות לו 'תוכנית ב'': ליטול את גרעיני החיטה, לזרעם באדמה ולגדל יבול חדש לגמרי, שיהיה דף חלק - חולין בלא כל הגבלות של תרומה.
הבעיה היא שבית שמאי חששו שאם ישהה הכהן גרעיני חיטה טמאים בביתו עד שיגיע זמן הזריעה - ואין זורעים אלא פעם בשנה, בעונת הזריעה סמוך לתשרי - עלול הוא לבוא לאכלם בשוגג. הבתים היו קטנים, והחיטה אינה זרע בלבד אלא אף מאכל, ושהייתו של מאכל אסור במטבח כל השנה כולה היא אסון הממתין להתרחש. אמרו בית שמאי: אם ניטול את התמריץ הכלכלי להשהות את החיטה שנטמאה, לא ישהו אותה אלא ייפטרו ממנה, וכך תימנע אכילה בשוגג של חיטת תרומה טמאה.
מה עשו? קבעו שהזורע את תרומתו, היוצא מן האדמה נשאר תרומה. בכך התערערה כל הכדאיות הכלכלית שבהחזקת גרעיני החיטה, שהרי שערה של חיטה כשהיא תרומה אינו אלא חלק זעיר משערה כשהיא חולין: רק כהנים רשאים לאכלה, ואף מהם רק כהן טהור. אין כהן בר דעת שינצל את שדהו לגידול חיטת תרומה, שהיא נחותה מבחינה כלכלית. זו הייתה התכלית, וזהו המניע לפרק כולו.
התקנה עברה כאשר נמצאו בית שמאי ברוב, ובית הלל ראו לנכון להותירה על כנה ולא ביטלוה כשנתכנסה הסנהדרין בשנית ונמצאו הם ברוב. משום כך נותרו אותן שמונה עשרה הלכה למעשה, וזו אחת מהן.
נחזור למשנה:
לאור זאת מובן החלק האחרון - גידולי הקדש ומעשר שני. כאן אין מלכתחילה סיבה שאדם יזרע זרעים אלו במקום לתתם לבית המקדש או לאכלם בירושלים. ראשית, מעולם לא חייבוהו להקדיש. שנית, אם חפץ באותם זרעים מסיבה כלשהי, יכול היה לפדותם ולקנותם בחזרה. וכן במעשר שני: אם נטעו באדמה אמנם עוקף הוא את העלייה לירושלים, אך ממילא יכול היה לפדותו על מטבעות ולהיפטר מן הבעיה. מכיוון שכך, לא ראו חכמים מקום לגזור על גידוליהם, וקבעה המשנה שגידולי הקדש ומעשר שני חולין.