אנו מגיעים למשנה ד' בפרק א' של מסכת תרומות, ובה עיקרון חדש: על פי הלימוד מן הפסוק, אין אדם צריך לעשר את תבואתו ולהפריש ממנה תרומה קודם שנסתיימה מלאכתו של אותו פרי. עיקרון זה רלוונטי במיוחד לייצור דגן, וכן לייצור יין ושמן.
הטעם לכך פשוט: אין זה ראוי לרמות את הכהן ולתת לו זיתים בשעה שהבעלים מתכוון לייצר שמן. עבודה מרובה כרוכה בהמרת זיתים לשמן זית, ובנתינת הזיתים כמות שהם מקפח הנותן את הכהן ומטיל עליו את המלאכה. יתרה מזו, בייצור השמן קיים יתרון גדול לגודל, ואין היגיון של ממש בהכנת כמות קטנה של שמן זית ממעט זיתים. הוא הדין בהכנת יין מענבים, וכן בסיום עיבודו של הדגן בדישה וכיוצא בזה. לפיכך, לכתחילה אין אדם רשאי לתת לכהן את תרומתו קודם שהשלים את עיבוד התבואה.
חידושה של המשנה - אף בדיעבד:
המשנה שלנו מחדשת שאף בדיעבד, אם ישראל נותן את תרומתו מן הענבים בשעה שהוא מייצר יין, או מן הזיתים בשעה שהוא מייצר שמן זית - אין ההפרשה מועילה כלל. זהו עיקרה של המשנה.
ויש להדגיש: במשנה י' של פרק זה נלמד שאמנם העיקרון נכון, שאין להפריש תרומה עד שיסתיים תהליך הייצור, אך בדיעבד, אם הפריש אדם תבואה קודם שסיים את הדישה והזרייה ונתנה לכהן - ההפרשה מועילה והתבואה נתרמה.
ההבחנה בין דגן ליין ושמן:
על כרחנו יש לומר שהמשנה שלנו, המתייחסת באופן ספציפי ליין ולשמן, עוסקת דווקא ביבולים אלו, משום שבהם העבודה מרובה כל כך ויתרון הגודל משמעותי כל כך ביחס לנקודת הפתיחה של זיתים וענבים. לפיכך יש כאן דין דרבנן: אם ינסה אדם להפריש ענבים בשעה שהוא מייצר יין, או זיתים בשעה שהוא מייצר שמן, וייתן זאת כתרומה - מדרבנן אין ההפרשה מועילה. בירושלמי נחלקו בטעמו של דבר וניתנו לכך כמה טעמים, אך הנקודה אחת: זו הגנה על הכהן, שלא ייצא מקופח ולא ינהגו בו שלא בהגינות.
המקרה שבו עוסקת המשנה:
למעשה בנויה המשנה בצורה מורכבת יותר. היא דנה במקרה שאינו מפורש בה: אדם שיש לו זיתים ושמן זית, ובכוונתו לשמור על שני הסוגים גם יחד.
שהרי אילו היה מייצר זיתים בלבד ואינו מתכוון לסחוט אותם לשמן, בוודאי רשאי הוא להפריש זיתים כמות שהם ולתת אותם לכהן. אין כל דרישה מסוחר הזיתים לסחוט מעט שמן לטובת הכהן; אם גמר מלאכתם אצלו הוא כזיתים, רשאי הוא לתת זיתים. והוא הדין בחקלאי הענבים: אם הוא שומר את הענבים כדי לאוכלם כמות שהם או להופכם לצימוקים, אין דורשים ממנו לסחוט אותם ולעשות מהם יין כדי לתת לכהן, אלא נותן ענבים.
המקרה שבמשנה הוא כאשר יש לאדם ענבים ויש לו יין, ובכוונתו להשאיר מחצית מן היבול כענבים ומחצית כיין. נמחיש זאת במספרים: יש לו חמישים גלון יין וחמישים גלון ענבים, וזוהי כוונתו הסופית. שיעור התרומה הוא אחד מחמישים, ונמצא שעליו לתת גלון אחד של יין וגלון אחד של ענבים.
מה יהיה הדין אם ייטול שני גלון של ענבים גולמיים ויאמר: "זו התרומה על הענבים ועל היין"? כלומר, הוא מנסה לתת ענבים עבור יין. האם נאמר שלכל הפחות ביחס למחצית הענבים ההפרשה מועילה, ורק ביחס למחצית היין אינה מועילה ויצטרך להוסיף ולתת עבור היין? או שמא נאמר שמכיוון שעשה את הכול יחד כמנה אחת, אם אין ההפרשה מועילה ליין - אף לענבים אינה מועילה?
לשון המשנה:
"אין תורמין זיתים על השמן" - אין להפריש זיתים עבור שמן זית ולתת את הזיתים לכהן, ואף בדיעבד אין הדבר תקין, מדרבנן. "ולא ענבים על היין" - וכן אין להפריש ענבים עבור יין, מאותו הטעם.
"ואם תרמו" - כאן חוזרת המשנה למקרה שהצגנו: היו לו חמישים גלון יין וחמישים גלון ענבים, ונטל שני גלון ענבים ואמר שהאחד עבור היין והאחד עבור הענבים. בדין זה נחלקו בית שמאי ובית הלל:
"בית שמאי אומרים תרומת עצמן בהם" - לכל הפחות ביחס לענבים חלה התרומה. אותו חלק שהופרש עבור המין של עצמו, הענבים, מועיל, ואותם ענבים הוקדשו כתרומה עבור הענבים; ורק את החלק שכנגד היין יצטרך להפריש בשנית.
"ובית הלל אומרים אין תרומה" - התרומה אינה חלה כלל, מכיוון שהפריש באותה שעה גם עבור היין. ומאחר שאמרו חכמים שאין נוטלים ענבים עבור יין, בטלה כל ההפרשה, ועליו להתחיל מחדש: לתת גלון אחד עבור חמישים גלון הענבים וגלון אחד עבור חמישים גלון היין.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאין מפרישים תרומה קודם שנסתיימה מלאכת הפרי, ובזיתים וענבים המיועדים לשמן וליין קבעו חכמים שאף בדיעבד אין ההפרשה מועילה - הגנה על הכהן שלא יקופח. עמדנו על ההבדל ממשנה י', שבה ההפרשה מועילה בדיעבד, ועל המקרה שבו מייעד אדם מקצת יבולו לענבים ומקצתו ליין: לדעת בית שמאי חלה התרומה על מין עצמו, ולדעת בית הלל בטלה ההפרשה כולה.