תרומות, פרק ו', משנה ה'. למדנו כי האוכל תרומה בשוגג משלם את מה שאכל בתוספת חומש, אך למעשה מוטל עליו לשחזר את אותה תרומה עצמה. ניתן להעלות כאן דימוי של שימור התרומה - שאי אפשר לאבדה. משנאבדה התרומה, על האוכל להביא חולין מתוקנים חדשים, מאכל רגיל שעושר כראוי, ולתיתם לכהן; ומשעה שניתנו לכהן, נעשים הם תרומה מדאורייתא, וכן תשלומי החומש נעשים תרומה מדאורייתא. יסוד הדבר בפסוק: "ונתן לכהן את הקדש" - הנתינה לכהן מחזירה את הדבר ומקדשתו שוב כתרומה.
הדרש בפסוק הוא בתיבת "את הקדש": אין נותנים לכהן אלא מאכל מקודש, מאכל הראוי להתקדש כתרומה - כלומר מאכל שהיה בעברו מן הסוג שיכול היה להיעשות תרומה, אלא שבפועל לא נעשה כן ונותר חולין מתוקנים. משנתנו באה למנות מספר מעמדות הלכתיים של מאכלים, אשר בגללם נפסל המאכל מלשמש תשלום המחליף את התרומה ומוסיף עליה חומש.
ארבעה מאכלים שמעולם לא התחייבו במעשרות:
המשנה פותחת ברשימה של ארבע קטגוריות מזון שמעולם לא היו חייבות במעשרות כלל, ולפיכך לא יכלו לעולם להיעשות תרומה גדולה. שלוש הראשונות הן מתנות עניים הנשארות בשדה במהלך הקציר, והן פטורות ממעשרות: העני הרשאי ליטלן אינו צריך לעשרן, ואוכלן כמות שהן. מאחר שמעולם לא היו ראויות להיעשות תרומה, אין הן ראויות להינתן כתשלום עבור מי שאכל תרומה בשוגג.
ובלשון המשנה: "אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה" - אי אפשר לפרוע את החוב ולשחזר את התרומה, את הקרן ואת החומש, מן המתנות הללו. אין הן ראויות להיות קודש, שכן אינן ממלאות את דרישת הדרש שבפסוק - שיהיו מסוג המאכלים היכולים להיעשות תרומה.
לקט - השיבולים הנופלות בשעת קצירת התבואה. נפלה שיבולת אחת או שתיים, יש להשאירן לעניים שיאספון.
שכחה - האלומות שנשכחו או נעלמו מן העין. בשעה שאדם קושר את שיבולי התבואה לאלומות ומעבירן אל הגורן, אם שכח אלומה אחת או שתיים - עליו להשאירן, ואסור לו לשוב וליטלן. הן נותרות כשכחה, והעניים באים ואוספים אותן.
פאה - קצה השדה שעל הבעלים להשאיר בלתי קצור, ובנסיבות רגילות שיעורה אחד משישים מן השדה, כדי שיבואו העניים ויקצרו את פינת השדה שהושארה להם. אף מזון זה פטור ממעשר.
כדי לצייר את התמונה: עני שאכל תרומה בטעות, ועליו לשלם עתה קרן וחומש. מה מצוי במזווהו? המתנות שאסף בשדה. מאכלים אלו פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות, ולפיכך אין הוא יכול לתיתם לכהן כתשלום הפיצוי, שהרי לעולם לא יכלו להיעשות תרומה. תחת זאת עליו לצאת לשוק ולקנות - אם אכל ענבים, יקנה ענבים אחרים שהופרשו מהם תרומות ומעשרות - וייתן ענבים מעושרים אלו לכהן כתשלום הקרן והחומש. במתנות שאסף בעצמו אין הוא רשאי להשתמש.
הפריט הרביעי ברשימה, "ומן ההפקר", פטור אף הוא לעולם מחיובי המעשרות. הפקר הוא רכוש ללא בעלים. וכפי שראינו, כדי להתחייב במעשרות צריך המאכל להיות נשמר ומעובד בידי אדם ומיועד למאכל אדם; אך אם גדל מאליו בטבע ואין לו בעלים, פטור הוא לעולם. שני מקרים בדבר:
המקרה העיקרי: אדם הנכנס לשדה פתוח ומוצא עץ תאנה בר - אוכל את תאניו ואינו צריך לעשרן לעולם.
המקרה המשני: אדם שטיפח עץ תאנה, אך הפקיר את התאנים בטרם חלה עליהן חובת המעשר. אימתי בדיוק חלה חובה זו נלמד במסכת הבאה, מסכת מעשרות; מכל מקום, אם הפקירן קודם שחלה החובה, פטורות הן מן המעשר לעולם.
מאכלים שנתקדשו בקדושה אחרת - מחלוקת רבי מאיר וחכמים:
כעת מונה המשנה שלוש קטגוריות נוספות, שהלכו בכיוון ההפוך בתהליך ההפרשה: מאכלים שהופרשו כמעשרות מסוגים אחרים, או שנתקדשו בקדושה כלשהי בדרך אחרת. בעניינם נחלקו רבי מאיר וחכמים. ראוי לציין כי משנה זו מאתגרת ביותר, שכן אין ברור כלל אילו פריטים בדיוק מנויים ברשימת רבי מאיר כפסולים, ואילו מהם מכשירים חכמים. נלמד כדרכנו על פי הברטנורא, אף שאין הדבר פשוט.
מעשר ראשון שניטלה תרומתו: "ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו" - אין להשתמש במעשר ראשון שהופרשה ממנו תרומתו כתשלום פיצוי על תרומה שנאכלה בשוגג. המקרה הוא באדם שלאחר שהפריש תרומה, הפריש את המעשר הראשון שלו - עשרה אחוזים הניתנים ללוי. במעשר זה לעולם אין להשתמש כפיצוי על אכילת תרומה בשוגג.
נניח שלוי אכל תרומה בשוגג. הלוי מקבל את עשרת האחוזים שלו, ומפריש מהם עשירית - שהיא אחוז אחד מן הכמות המקורית - ונותנה כתרומת מעשר לכהן. תשע העשיריות הנותרות נשארות אצלו לאכילה כמאכל רגיל לכל דבר. ואף על פי כן קובעת המשנה כי אותן תשע עשיריות, מעשר הלוי שהופרשה ממנו תרומתו, פסולות לשמש תשלום פיצוי של קרן וחומש.
הברטנורא מבאר כי משנפסל - נפסל לעולם. מאחר שהופרש להיות מעשר, ובעת שהיה מעשר הייתה התרומה מובלעת בתוכו ולא היה מעושר במלואו, שוב אינו כשר לעולם, אף לאחר שהופרשו ממנו כל המעשרות הנדרשים וניטלה ממנו תרומת המעשר.
השאלה הטמונה כאן, שכל המפרשים מתחבטים בה, אולי טובה היא מן התשובה הניתנת עליה: קשה לעמוד על ההבדל המדויק בין טבל רגיל - מאכל שנקצר והתחייב במעשרות, ולאחר שהופרשו ממנו המעשרות נעשה חולין גמורים וכשר לתשלום - לבין מעשר ראשון, שאף הוא נעשה מעושר לגמרי משניטלה ממנו תרומת המעשר. שניהם ניתנים כעת לאכילה לכל אדם. גישות רבות נאמרו בדבר, בהתאם להבנת ההגבלה שבמעשר ומעמדו, והאם מושקעת בו קדושה.
נביא את לשון הברטנורא מזרחי, המכיר בקושי שחולין מתוקנים ומעשר מעושר נראים כדבר אחד: "ואף על גב דהשתא חשיבין חולין מתוקנים" - אף שעתה המעשר המעושר הוא ממש כחולין מתוקנים, "כיון דקודם שניטלה תרומתו לא חזי" - מאחר שקודם נטילת תרומת המעשר לא היה ראוי לשמש תשלום פיצוי, "השתא נמי לא חזי" - אף עתה אינו ראוי, ונשאר פסול לעולם לתשלום על אכילת תרומה בשוגג. נשאיר זאת בצריך עיון, ותוכלו לעיין הלאה בגישות הרבות ליישוב ההבדל בין מעשר מעושר לחולין מתוקנים.
מעשר שני שנפדה: מעשר שני הוא המעשר הנלקח לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון, בשנים א', ב', ד' ו-ה' של מחזור השמיטה - לעומת שנים ג' ו-ו', שבהן נלקח מעשר עני. מעשר שני נאכל על ידי בעלי התבואה עצמם, אלא שאכילתו מוגבלת לירושלים. לדעת רבי מאיר, שהוא הדובר כאן, מעשר שני הוא ממון גבוה - כביכול מאכלו של הקב"ה, והוא מזמין את האדם לשבת אל שולחנו ולאכול בירושלים ממאכלו. מכל מקום, מושרשת בו קדושה מסוימת, ולפיכך נפסל מלשמש תשלום תרומה.
המדובר במעשר שני שנפדה: קודם שהובא לירושלים ניתן היה לפדותו, להוריד את קדושתו מן האוכל ולהעבירה על מטבעות, ובמטבעות אלו לעלות לירושלים ולקנות בהם מאכלים שם. בכך נותר האוכל שהיה מעשר שני מחולל לגמרי וחולין ממש. ואף על פי כן, בדומה למעשר ראשון שעושר במלואו - מאחר שבשלב מסוים חלה עליו קדושה זו ולא היה כשר לתשלום התרומה, נשאר כך לעולם.
הקדש שנפדה: הקדש הוא כל דבר שניתן לבית המקדש והוקדש לשימושו, והמדובר כאן בהקדש בדק הבית. אדם שהיו לו תאנים והחליט לתורמן לבית המקדש - בית המקדש מקבל את התאנים, ואם אין להם שימוש בהן, ממירים אותן בכסף על ידי מכירתן ומשתמשים בכסף לתחזוקת הבניין, או שמאכילים בהן את הפועלים במישרין, הכול כרצונם. הנקודה היא שהתאנים ספוגות בקדושה, ואסור לאדם למעול בהקדש בשום צורה מרגע שהקדישן.
תאנים אלו ניתנות לפדיון: כאשר בית המקדש ממיר את התאנים בכסף על ידי מכירתן, הכסף שבו קונה הקונה מחלל את התאנים והופכן לאכילה גמורה כתאנים רגילות שיצאו לחולין, ואילו הקדושה מושקעת בכסף שמקבל בית המקדש. כך אפשר לפדות את הקדושה מן ההקדש, בהקדש בדק הבית, וזהו המקרה שלפנינו. ולפיכך, אדם שקנה תאנים מבית המקדש וחיללן והכשירן לאכילה, ולאחר מכן אכל בשוגג תאני תרומה וחייב לשלם קרן וחומש - אינו יכול לשלם בתאנים שקנה מן ההקדש. הטעם הוא שהושקעה בהן קדושה, ולדעת רבי מאיר, משפסלה אותן - נשארות פסולות לצמיתות.
ובלשון המשנה: "ולא מעשר שני והקדש שנפדו" - אין משלמין לא ממעשר שני ולא מהקדש שנפדו. וטעם הפסול מפורש במשנה: "שאין הקדש פודה את הקדש" - דבר שהוא, או שהיה, מוקדש ומקודש, אינו יכול לשמש לפדיון הקדש.
זוהי שיטת רבי מאיר, וחכמים חולקים עליו: "וחכמים מתירין באלו". אלא שנחלקו המפרשים לאילו פריטים ברשימה מכוונים חכמים:
לדעת הברטנורא: חכמים מתייחסים למעשר שני ולהקדש שנפדו בלבד - שני הפריטים האחרונים ברשימה, אותם שהיו מקודשים במפורש כמעשר שני וכהקדש ולאחר מכן נפדו.
יש המרחיבים: חכמים מתירים אף את המעשר הראשון שניטלה תרומתו.
ויש המרחיבים עוד: חכמים מתירים אף את מתנות העניים.
ההלכה בוודאי כחכמים, אלא שנותרת השאלה אילו מן הפריטים שברשימה התירו. אנו נותרים לעת עתה עם פשט הברטנורא.
לסיכום: משנתנו מלמדת מאילו מאכלים אין משלמים קרן וחומש על אכילת תרומה בשוגג, מכוח הדרש "ונתן לכהן את הקדש" - מאכל הראוי להתקדש כתרומה. תחילה נמנו ארבעה שמעולם לא התחייבו במעשרות: לקט, שכחה, פאה והפקר. לאחריהם נמנו שלושה שנתקדשו בקדושה אחרת: מעשר ראשון שניטלה תרומתו, מעשר שני שנפדה והקדש שנפדה - שלדעת רבי מאיר נשארו פסולים לעולם, ואילו חכמים מתירים בהם, ובהיקף היתרם נחלקו המפרשים.