תרומות פרק ו', משנה ו' - המשנה האחרונה של הפרק. במשנה הקודמת למדנו אילו מאכלים ואילו מעמדות הלכתיים אינם כשרים לשמש לתשלום על אכילת תרומה בשוגג. משנתנו עוסקת בצדו השני של העניין: במה כן ניתן לשלם, ובמחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בשאלה האם חובה לשלם דווקא מאותו המין שנאכל.
שיטת רבי אליעזר - תשלום ממין על שאינו מינו:
המשנה פותחת: "רבי אליעזר אומר: משלמין ממין על שאינו מינו" - ניתן לשלם אף במין אחר. לדעתו, החיוב נמדד בשוויו הכספי של הנאכל: מי שאכל בשוגג שעורים של תרומה בשווי ארבעה שקלים, ישיב ארבעה שקלים בתוספת חומש, ורשאי לפרוע זאת בחיטים. תשלום כזה קביל, שהרי הוא מפצה את הכהן על הפסדו ומשיב לו את התרומה בתוספת החומש. התשלום נעשה, כמובן, בחולין מתוקנים - מאכל מעושר רגיל, הנעשה תרומה מחדש בידי הכהן.
אלא שרבי אליעזר מסייג: "ובלבד שישלם מן היפה על הרע" - שהתשלום ייעשה במין משובח יותר, כבדוגמה שהבאנו: חיטים תמורת שעורים שנאכלו, שכן החיטים חשובות מן השעורים.
ואם התשלום נקבע לפי השווי הכספי, מה מקום יש כלל להבחנה בין 'יפה' ל'רע'? הרי חיטים בשווי חמישה שקלים ושעורים בשווי חמישה שקלים - שוות הן זו לזו. הברטנורא מבאר זאת בשני אופנים:
מבחינת השוק: ישנם מאכלים שהבריות ממהרות לרוכשם, וקל יותר למוכרם. אנשים מבקשים חיטים יותר משהם מבקשים שעורים, ולפיכך ערכן בשוק גבוה יותר, אף ששוויין הכספי עשוי להיות זהה.
מבחינת ההעדפה: אדם יעדיף חיטים באיכות פחותה על פני שעורים באיכות נמוכה, אף אם השווי הכולל של שתיהן שווה.
שיטת רבי עקיבא - ממין על מינו:
רבי עקיבא חולק ואומר: "אין משלמין אלא ממין על מינו" - אין לשלם אלא מאותו סוג מאכל שנאכל בשוגג. מי שאכל שעורים, ישלם שעורים דווקא; חיטים אינן מספיקות ואינן מתקבלות, אף שהן מאכל משובח יותר.
מכאן ממשיכה המשנה ומביאה השלכה יוצאת דופן לשיטת רבי עקיבא: "לפיכך, אם אכל קישואין של ערב שביעית - ימתין לקישואין של מוצאי שביעית וישלם מהם".
ביאור הדברים: קישואין הם ממיני הדלועים. מדובר בקישואין שגדלו בשנה השישית של מחזור השמיטה, ונאכלו בשנת השמיטה עצמה. דרכם של דלועים שאם נותרים הם על הגפן, מתקשים הם ונעשים בלתי אכילים. לפיכך, עד שנודע לאדם שאכל את הקישוא של תרומה ושומה עליו לשלם קרן וחומש, כבר התקשה כל מלאי השנה השישית ואינו ראוי לתשלום.
ומדוע לא ישלם מפירות שנת השביעית עצמה? משתי סיבות:
אין פורעים חובות בפירות שביעית - כלל הוא בפני עצמו.
פירות שביעית הפקר הם מן התורה, וכפי שלמדנו במשנה הקודמת, אין משלמים תשלומי תרומה מן ההפקר.
נמצא שתוצרת השמיטה אינה עומדת לרשותו, ואין בידו קישואין אחרים לשלם בהם. לדעת רבי עקיבא נותר האדם ממתין עד השנה השמינית, שבה שבים הקישואין להימצא בשוק, ובהם - ובהם דווקא - ישלם את הקרן ואת החומש, שכן חייב הוא לשלם מאותו המין ממש שאכל. רבי אליעזר, לשיטתו, יאמר שאין צורך להמתין כלל: רשאי הוא לשלם מיד בכל מאכל אחר שירצה, ובלבד שלא יהיה גרוע מן הקישואין.
פסוק אחד ושתי דרשות:
המשנה מסכמת את יסוד המחלוקת: "ממקום שרבי אליעזר מיקל, משם רבי עקיבא מחמיר" - "ממקום" פירושו מן המקום, כלומר מאותו הפסוק עצמו. הכתוב שממנו לומד רבי אליעזר להקל ולהתיר תשלום ממין על שאינו מינו, הוא הכתוב שממנו לומד רבי עקיבא להחמיר ולהגביל את התשלום לאותו מין בלבד.
וזהו הפסוק: "ונתן לכהן את הקודש" (ויקרא כ"ב, י"ד). כבר נזקקנו לו קודם לכן ולמדנו ממנו שיש להשיב לכהן את ה'קודש'. המילה "קודש" נראית כמיותרת, ובחירת התורה להשתמש בה מלמדת שהתשלום צריך להיות דבר הראוי לקדושה - דבר שהוא תרומה או שיכול להיעשות תרומה, ומכאן שאין משלמים מן ההפקר וכיוצא בזה.
וראוי להדגיש את התמיהה שבלשון הכתוב: הרי המשלם אינו נותן לכהן קודש כלל, אלא חולין - שכן את התרומה כבר אכל. אלא שאותם חולין נעשים קדושים ונעשים תרומה מחדש בשעה שהוא נותנם לכהן. מתוך דיוק זה נחלקו התנאים:
רבי אליעזר: "כל שהוא ראוי לעשות אותו קודש" - כל דבר שניתן לעשותו תרומה כשר לתשלום, בין חיטים בין שעורים, ואין הבדל ביניהם.
רבי עקיבא: "את הקודש" - הקודש שאכל. הכתוב מתייחס בחזרה אל המאכל הקדוש שכבר נאכל, כלומר אל אותו מין תרומה עצמו, ודווקא ממנו חייב האדם לשלם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בתשלומי תרומה שנאכלה בשוגג: לדעת רבי אליעזר משלמים ממין על שאינו מינו, ובלבד שישלם מן היפה על הרע; ולדעת רבי עקיבא אין משלמים אלא ממין על מינו, ולפיכך האוכל קישואין של ערב שביעית ממתין לקישואין של מוצאי שביעית ומשלם מהם. שתי השיטות נלמדות מפסוק אחד - "ונתן לכהן את הקודש": רבי אליעזר דורש "כל שראוי לעשותו קודש", ורבי עקיבא דורש "קודש שאכל". בכך נחתם פרק ו' של מסכת תרומות.