תרומות פרק ו', משנה ד'. המשנה ממשיכה לדון בהשלכותיה של אכילת תרומה שלא כדין, ומצרפת אל חיובי תשלום הקרן והחומש שכבר עסקנו בהם גם את דיני הגזל.
דיני גזל ותשלומי כפל:
בגונב מחברו נאמר: "ישלם שנים לרעהו" - בנסיבות מסוימות חייב הגנב לשלם פי שניים ממה שגנב, וזהו "תשלום כפל". מדיוק לשון הפסוק "לרעהו" למדים למעט את רכוש בית המקדש: הגונב מן ההקדש אינו משלם תשלום כפל.
תחת זאת ישנו איסור נפרד בתורה - מעילה, שימוש שלא כדין ברכוש ההקדש (ובכלל זה גזילתו). המועל חייב לשלם קרן וחומש, בדומה לדיני תרומה אך נבדל מהם. המשנה תדון תחילה בגונב תרומה של כהן, ולאחר מכן בגונב תרומה שהוקדשה לבית המקדש.
"הגונב תרומה ולא אכלה":
אדם שגנב תרומה מכהן ולא אכלה - אין כאן חיובי אכילת תרומה בשוגג, שהרי לא אכל ממנה, אלא גניבה רגילה בלבד. לפיכך "משלם תשלום כפל, דמי תרומה" - הוא משלם תשלום כפול, לפי המחירים הרווחים של תרומה.
מדוע דמי תרומה נמוכים מדמי חולין?
מחירה המקובל של תרומה נמוך ממחירו של אותו פריט בחולין, מטעמי היצע וביקוש:
ביקוש מצומצם: היחידים הרשאים לאכול תרומה הם כהנים, ומי שאינם כהנים אינם יכולים לצרוך אותה כלל.
אף הכהן מעדיף חולין: בשעה שהוא טמא אין הוא יכול לשתות את יין התרומה שלו, וממילא היא פחות אטרקטיבית בעיניו.
סיכון מובנה: התרומה עלולה להיטמא, ואם נטמאה - אפילו בטעות - שוב אינה ראויה לאכילה כלל, וסביר שלעולם לא ייהנה ממנה.
נמחיש: אם מחירו הרווח של בקבוק יין חולין הוא עשרה דולר, בקבוק יין של תרומה נמכר, לצורך הדיון, בשישה דולר בלבד. הגנב אינו משלם אפוא כמחיר החולין אלא כמחיר התרומה. אם הבקבוק עדיין ברשותו, מחזיר את בקבוק יין התרומה עצמו ומוסיף עליו תשלום של שישה דולר. ואם אין הבקבוק בידו - אבד, נמכר או נשפך - משלם את שוויו הכספי בכפליים: שישה דולר כפול שניים, שנים עשר דולר לכהן.
"אכלה":
גנב תרומה ואכלה - מצטרפים כאן שני חיובים: חיוב הכפל שמצד הגניבה, וחיוב החומש שמצד אכילת התרומה. יתרה מזו, באכילת תרומה קיים חיוב להשיב חולין המתעשרים, כלומר להשיב מאכל ממש שיהפוך בהשבתו לתרומה, ואין די בתשלום כספי עבור הקרן.
לפיכך "משלם שני קרנים וחומש": קרן אחת מצד חיוב השבת התרומה, קרן שנייה מצד תשלום הכפל, וחומש מפני שצרך את התרומה ונזקק לכפרה, כלשון הפסוק. הקרן האחת והחומש חייבים לבוא מאוכל ממש, ואילו הקרן השנייה משתלמת לפי המחירים הרווחים של תרומה.
בדוגמה שלנו: אם שתה בקבוק יין ובו ארבע כוסות, ומחיר הבקבוק בחולין עשרה דולר ואילו כתרומה שישה דולר בלבד - עליו להשיב בקבוק יין שלם, ארבע כוסות, כתשלום הקרן; להוסיף כוס חמישית כתשלום החומש; ולשלם עוד שישה דולר, תשלום הכפל, שהוא כספי בלבד באופיו, והכול לאותו כהן.
גזל תרומה שהוקדשה לבית המקדש:
עד כה עסקנו בתרומה שנגזלה מאדם פרטי. וכיצד ייתכן שתרומה תהיה רכוש המקדש? כהן שהייתה בידו תרומה ורצה להעניקה לבית המקדש כמתנת בדק הבית - לא כחומר לקרבן, אלא כדי שבית המקדש ימכרנה ויממן בדמיה את צורכי המקדש - נמצא שמה שהיה תרומה ברשותו הפרטית נעשה הקדש.
הגוזל מבית המקדש אינו חייב בתשלומי כפל, אך המועל ברכוש הקדש חייב בתשלום חומש - חומש הנבדל מן החומש שאדם משלם על אכילת תרומה. לפיכך הגונב תרומת הקדש ואכלה חייב שני חומשים: אחד על אכילת התרומה, ואחד על המעילה, השימוש שלא כדין ברכוש בית המקדש (הכול בהנחה שנעשה בשוגג).
זהו שאמרה המשנה: "משלם שני חומשים וקרן, שאין בהקדש תשלומי כפל" - שני תשלומי חומש, אחד על מעילה ואחד על אכילת תרומה בשוגג, ותשלום קרן אחד. הקרן והחומש שמצד התרומה באים מן החולין, שהרי עליו להשיב מאכל המתעשר, ואילו החומש שמצד המעילה יכול להשתלם במזומן, ובלבד שיחושב לפי שווי ההקדש, כלומר לפי מחירי התרומה ולא לפי מחירי החולין. ותשלום כפל אין כאן, שהרי נאמר "ישלם שנים לרעהו" - לרעהו ולא להקדש.
בדוגמה שלנו: שתה בקבוק יין תרומה בשווי שישה דולר שנתנו כהן לבית המקדש - משיב בקבוק יין כקרן, מוסיף כוס יין נוספת כחומש הראשון, ומוסיף כוס יין נוספת או את שוויה הכספי כחומש השני, שכן חומש המעילה יכול להיעשות במזומן: אם הבקבוק שווה שישה דולר, חומשו דולר וחמישים, ואותם נותן לבית המקדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מצבים. הגונב תרומה ולא אכלה - משלם כפל לפי דמי תרומה, שערכם נמוך מדמי חולין מחמת מיעוט הביקוש וסיכון הטומאה. אכלה - משלם שתי קרנות וחומש: קרן וחומש מן החולין המתעשרים, וקרן שנייה כתשלום כפל לפי דמי תרומה. גנב תרומת הקדש ואכלה - משלם שני חומשים, אחד על אכילת תרומה ואחד על מעילה, וקרן, ואינו משלם כפל, שאין תשלומי כפל בהקדש.