תרומות פרק ח', משנה ד'. המשנה פותחת בנושא חדש לחלוטין, החל על תרומה ועל חולין כאחד: איסור השארת משקים מגולים, כגון מים ויין. יסוד החשש הוא שמא שתה מהם נחש והשאיר בהם מארסו, ובכך הפכם רעילים לשתייה.
"יין של תרומה שנתגלה - ישפך":
אומרת המשנה: "יין של תרומה שנתגלה - ישפך". יין של תרומה שהושאר מגולה באופן שייתכן כי נחש שתה ממנו והטיל בו את ארסו - ההלכה היא שיש לשפכו.
חידושה של המשנה הוא, שאף על פי שתרומה טהורה אסור לאבדה, בכל זאת נאמר כאן שישפך. הטעם לכך הוא הכלל הידוע שסכנה חמורה מאיסור, ומחמירים בה יותר מאשר באיסורים. לפיכך, כל אימת שקיים חשש כלשהו של סכנה ורעילות, לא זו בלבד שמותר לשפוך את היין ולהיפטר ממנו, אלא אף חובה לעשות כן ולא לשתותו.
הגמרא מביאה כי מי שיש ברשותו חתול, רשאי להאכילו במשקה זה, שכן החתולים חסינים לארס הנחש.
ממשיכה המשנה: "ואין צריך לומר של חולין" - מובן מאליו שאם לא היה זה יין תרומה אלא יין חולין רגיל, אין לשתותו, ויש לשפכו.
שלושה משקים אסורים משום גילוי:
"שלושה משקין אסורין משום גילוי" - שלושה סוגי משקים נאסרים אם הושארו מגולים באופן שייתכן שנחש הגיע אליהם, ויש לשפכם:
"המים" - מים רגילים.
"והיין" - יין, וכן מיץ ענבים.
"והחלב" - חלב.
הגמרא מוסיפה על אלו משקים נוספים: דבש, שום כתוש ומהול, וציר של דגים וכיוצא בהם.
לעומת זאת, "ושאר כל משקין מותרין" - שאר משקים, כגון מיצים ומשקאות קלים, מותרים אף אם הושארו מגולים, שכן אין הנחשים שותים מהם, ואין כל סיבה לחשוש שנחש שתה מהם.
כמה זמן של גילוי אוסר?
"כמה ישהו ויהיו אסורין? כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה" - כמה זמן צריכים המשקים לעמוד מגולים כדי שייאסרו משום גילוי? די בשיעור זמן מועט שבו יכול היה נחש המסתתר בסמוך לצאת ולשתות. "רחש" הוא הזוחל, כלומר הנחש, ו"ממקום קרוב" - אפילו ממחבוא סמוך ביותר, כגון מתחת לידית הסיר או הכוס. די בכך שיצא, ילגום לגימה מהירה וייעלם, כדי שהיין, המים וכיוצא בהם ייאסרו משום גילוי.
לסיכום: שיעור זמן זה אינו ארוך כלל, ולפיכך, על פי פשט ההלכה, כל יין, מים או חלב שהושארו מגולים באופן שנחש היה יכול לשתות מהם - נאסרים מיד, ואפילו יין של תרומה, שאף הוא נשפך מפני שסכנה חמורה מאיסור.