תרומות פרק ג' משנה ה'. המשנה שלפנינו עוסקת בשאלה עד כמה נדרש אדם לדייק בקריאת השם, בהכרזתו על מה שהוא התרומה. כפי שלמדנו, בהפרשת תרומה ישנם שני מרכיבים נפרדים: קריאת השם - ההכרזה המילולית המייעדת דבר מסוים כתרומה, וההפרשה הפיזית - נטילת התרומה בפועל ונתינתה בסופו של דבר לכהן. המרכיב המהותי הוא קריאת השם: משעה שהאדם מכריז ומזהה דבר כתרומה, נעשה החלק השני חולין, פוקע ממנו מעמד הטבל ואין בו עוד תרומה מובלעת.
מאחר שתרומה וחולין הם בבחינת הפכים - זה או זה - נשאלת השאלה: עד כמה על האדם לדייק בזיהוי החלק שהוא התרומה מתוך כלל תערובת הטבל, כדי שקריאת השם תהיה אפקטיבית? בעניין זה נחלקו התנאים.
שיטת רבי שמעון:
"האומר תרומת הכרי זה בתוכו, מעשרותיו בתוכו, תרומת מעשר זה בתוכו - רבי שמעון אומר: קרא שם" - האומר שהתרומה של כרי התבואה נמצאת בתוכו, בצדו הפנימי להבדיל מן החיצוני, וכן האומר כך על המעשרות או על תרומת המעשר - לדעת רבי שמעון די בכך שתחול קריאת שם ותתמקם התרומה.
נבאר את הדברים: באמירה שהתרומה נמצאת בתוך הערמה קבע האדם שהשכבה החיצונית בוודאי אינה תרומה, אך עדיין לא זיהה איזה רכיב או חלק מסוים בתוך הערמה הוא התרומה. נותר אפוא חוסר ודאות באשר לגרעינים שיהיו תרומה ולאלו שלא יהיו, אך יש כאן ודאות מסוימת: השכבה החיצונית מזוהה מעתה כחולין. הווה אומר, האדם צמצם את חוסר הודאות ומיקם במידת מה את התרומה. לדעת רבי שמעון די בכך כדי שתהיה זו קריאת שם אפקטיבית, ולמשל שוב אין אפשרות ליטול תרומה מן השכבה החיצונית של הערמה - מה שנעשה נעשה. והוא הדין למעשרות ולתרומת מעשר.
שיטת חכמים:
חכמים חולקים וסוברים שאין די בזיהוי המקום שבו התרומה אינה נמצאת, אלא יש לומר היכן היא כן נמצאת. לדעתם, "עד שיאמר בצפונו או בדרומו" - אין בהכרזה משמעות הלכתית ואין היא חלה, אלא אם כן זיהה האדם מקום מסוים: בצפונו של הכרי או בדרומו, כלומר בחציו הצפוני או בחציו הדרומי. בזיהוי זה הוא קובע מקום מסוים שבו נמצאת התרומה, וממילא גם מקום שבו אינה נמצאת - ובכך די.
ראוי לציין דיון מעניין, שאינו במשנה זו אלא במקום אחר: כמה מן החלק הצפוני נכלל באמירה "בצפונו", והיכן ממוקמת התרומה. זו מחלוקת תנאים, ולהלכה נפסק כחכמים שהכוונה לרבע העליון. כלומר, אם נחלק את הערמה לארבעה רבעים, הרבע הצפוני ביותר הוא הרבע שבו ממוקמת מעתה התרומה. טעם הדבר: אילו התכוון האדם לכל החצי הצפוני, לא היה אומר "החלק הצפוני" אלא "בצד הצפוני". נמצא ששיטת חכמים היא שיש לדייק יותר בזיהוי מקום מסוים שבו נמצאת התרומה, וממילא נותר מקום שבו אינה נמצאת, וכך גם לגבי מעשרות ותרומת מעשר.
שיטת רבי אלעזר חסמא:
רבי אלעזר חסמא נוקט בקצה השני: "האומר תרומת הכרי ממנו עליו" - האומר שהתרומה של הכרי הזה תילקח ממנו, מכרי זה עצמו, לא זיהה כלל חלק כלשהו כמובדל בין חולין לתרומה, אלא רק קבע שהתרומה תתמקם מן הכרי המסוים הזה, איפשהו. אף על פי כן, די בקריאת שם זו כדי שתהיה הכרזה תקפה מבחינה הלכתית, והתרומה ממוקמת מעתה בכרי זה.
ואם יתמה הלומד: הלוא התרומה כבר הייתה בערמה, ומה נשתנה בכך? נמחיש זאת: נניח שלפני האדם שתי ערמות, ובכל אחת חמישים כוסות תבואה. קודם קריאת השם הייתה בידו האפשרות ליטול כוס אחת עבור הערמה הראשונה וכוס אחת עבור השנייה, או ליטול שתי כוסות מן הערמה הראשונה עבור שתיהן, או שתי כוסות מן הערמה השנייה עבור שתיהן. לאחר קריאת השם, לדעת רבי אלעזר חסמא, משאמר שהתרומה של ערמה זו נמצאת בתוכה וממנה היא באה - שוב אין בידו ליטול שתי כוסות מן הערמה השנייה עבור הערמה הראשונה, שהרי קבע שהתרומה עבור ערמה זו תבוא ממנה. נמצא שדי בכך כדי להיחשב קריאת שם.
שיטת רבי אליעזר בן יעקב:
רבי אליעזר בן יעקב מקל אף הוא כרבי אלעזר חסמא, וסובר שכל עוד אמר האדם שזה בתוך זה - די בכך. מחלוקתו נסובה על נקודה אחרת: זיהוי תרומת המעשר. בתחילת המשנה למדנו שאותם כללים חלים במידה שווה על תרומה גדולה, על מעשר ועל תרומת מעשר. על כך אומר רבי אליעזר בן יעקב, שבהפרשת תרומת מעשר יש להפרישה מן המעשר באופן ספציפי. אין די באמירה שתרומת המעשר טמונה איפשהו בתוך הטבל ויש להוציאה ולזהותה במקום מסוים; אלא יש להפריש תחילה מעשר, ומשעה שהדבר הוא מעשר בוודאות - מאותו מעשר עצמו, ורק ממנו ולא מן הטבל - רשאי האדם להכריז שממנו תהיה תרומת מעשר. ובנקודה זו עצמה מודה הוא לרבי אלעזר חסמא, שדי באמירה שתרומת המעשר של מעשר זה נמצאת איפשהו בתוכו; אלא שאין הדבר חל עד שיפריש את המעשר קודם נטילת תרומת המעשר.
להלכה: בכל המקרים הללו נפסקה ההלכה כחכמים: אפשר להפריש תרומה גדולה, מעשר ותרומת מעשר - כולם מן הטבל, זה או זה או זה - וכדי שתחול ההפרשה די בציון מקום מסוים שבו הם נמצאים, כגון האומר בצדו הצפוני או בצדו הדרומי.