תרומות פרק ג', משניות ג' ו-ד'. המשנה הקודמת עסקה בשותפים שלא הרשו זה את זה במפורש לתרום מן התבואה המשותפת, ונחלקו בדין אחד מהם שתרם בשם חברו ללא הרשאה: רבי עקיבא סובר שאין תרומתו תרומה, וחכמים סוברים שתרומתו תרומה. רבי יוסי משלים את דברי חכמים ומסייג: ובלבד שיתרום כשיעור שקבעו חכמים, אחד מחמישים.
"במה דברים אמורים":
המשנה שלפנינו ממשיכה: "במה דברים אמורים" - למה מתייחסים הדברים? לפי הברטנורא הכוונה לשיטת רבי עקיבא, הסובר שאין אדם יכול לתרום ביעילות מפירותיו של שותפו. לפי גרסאות אחרות ניתן לפרש שהדברים מוסבים אף על רבי יוסי, שסייג כי הדבר מועיל רק כשתרם כשיעור הבינוני, אחד מחמישים. ובמה אמורים הדברים? "בשלא דיבר" - ההנחה היא שהאחד מעולם לא דיבר עם חברו, כלומר לא הייתה כאן הרשאה מפורשת ואף לא סירוב להרשות.
הרשאה מפורשת:
"אבל הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום - תרומתו תרומה" - אם הרשה אדם את אחד מבני ביתו (ילד שהוא מעל גיל שלוש עשרה), את עבדו או את שפחתו, וכל שכן את שותפו, לתרום - התרומה חלה. לכאורה אין כאן חידוש, שהרי כבר שנינו במשנה הראשונה שבפרק הראשון שאדם רשאי להרשות אחרים לפעול בשמו, ולכאורה חזרה המשנה על אותו דין.
ונאמרו שני כיוונים בביאור החידוש:
הדיוק בלשון "הרשה": "הרשה" אין פירושו מינוי, אלא היתר בלבד. לא מדובר באדם שאמר לבנו או לשותפו "לך ותרום בשבילי", אלא באמירה "הריני מרשה לך - אם תרצה, לך ועשה". די בהיתר מסוג זה כדי שההרשאה תחול.
הדיוק ב"עבדו ושפחתו": במשנה הראשונה שבפרק הראשון נמנו חמש קטגוריות של אנשים שאין תרומתם תרומה אף בדיעבד, והחמישי שבהם הוא הנוכרי, מן הפסוק הנוקט בני ישראל - שהם הנותנים תרומה למשכן. כאן שנינו עבד ושפחה, והכוונה לעבד כנעני ולשפחה כנענית, שלא נולדו יהודים ונעשו עבדיהם של ישראל. חלק מהיותם עבדים הוא מעבר מעין גיור: הזכר נימול, והזכר והנקבה טובלים במקווה ומקבלים על עצמם את המצוות שאישה יהודייה מחויבת בהן - שמירת כשרות ושבת וכיוצא בזה. הרי הם כחצאי יהודים ואינם יהודים גמורים; העבד, למשל, אינו נמנה למניין.
ואולם כל העומד בינם לבין יהדות שלמה הוא השחרור בלבד: משעה שמעניקים להם את חירותם הם הופכים אוטומטית ליהודים. משום כך מחדשת המשנה שהעבד והשפחה "יהודים מספיק", בהיעדר מונח טוב יותר, ואינם מוצאים מכלל האפשרות לתרום בשם אדונם.
ביטול ההרשאה:
המשנה עוברת לעניין חדש: תוקפה של ההרשאה כשלעצמה. ראובן אמר לשמעון: הריני מרשה אותך להיות שליחי לתרום עבורי תרומה. מה הדין אם לאחר שיצא שמעון לדרכו חזר בו ראובן?
"ביטל - אם עד שלא תרם, אין תרומתו תרומה" - אם חזר בו ראובן וביטא את חזרתו מן ההרשאה, אף ששמעון כבר אינו עומד לפניו, וראובן אומר לעצמו בלבד שהוא חוזר בו ואין רצונו ששמעון יהיה מורשה עוד - די בכך כדי לסלק את ההרשאה. אם ילך שמעון ויתרום, אין תרומתו תרומה כלל.
"ואם משתרם - תרומתו תרומה" - אך אם כבר נתרמה התרומה, מאוחר מדי. אף שהביטול נעשה, לפי רבי יוחנן, בדיבור בלבד, כיוון שבשעה שתרם שמעון היה מורשה לכך - אין חזרה לאחר מעשה, ומה שנעשה נעשה. נמצאנו למדים שהרשאה בדיבור מספיקה, וכן ביטולה בדיבור תקף.
פועלים:
חלקה השלישי של המשנה עוסק בפועלים, הם השכירים העובדים אצל בעל הבית. בשותפים למדנו, לפחות לדעה שנפסקה להלכה, שהשותף מוחזק כמורשה - ובוודאי בדיעבד - להפריש בשם חברו. הפועל אינו כן: השוכר פועל לדוש בגורנו, ואמר הפועל "אעשה עמו טובה ואפריש עבורו גם את המעשרות, לחסוך ממנו זמן וטרחה" - "הפועלים אין להם רשות לתרום". אין לפועל הרשאה אוטומטית להפריש תרומה בשם בעל הבית, ואם הפריש - אין הפרשתו חלה.
הדורכים - יוצא מן הכלל:
יוצא מן הכלל אחד: הנשכרים לדרוך ענבים כדי להפיק את המיץ ליין. הברטנורא מעמיד את המשנה במקרה שבעל הכרם הוא עם הארץ, שאינו מחויב באופן רשמי לשמור על טהרה כל העת. מאחר שאינו מחויב להיות טהור תמיד כחבר, יש תהליך שעליו לעבור, וכפי שכבר דנו במידה מסוימת במסכת דמאי - מי שאינו מקיים תנאים אלו, דינו כטמא. ולא מספק בלבד: ההלכה מחזיקה אותו בחזקת טמא, וכל שנגע בו נחשב טמא.
נמצא עם הארץ במבוי סתום: אין בידו דרך להפריש תרומות, שכן כל שייגע בו מן היין ייטמא, ובהכרח יטעם את היין במוקדם או במאוחר ויקלקל ויטמא את הכול. משום כך, כאשר הוא שוכר חברים - המדקדקים בשמירת טהרה - לדרוך את הענבים ברגליהם, מובן מאליו שנבחרו לכך משום שביכולתם להפריש תרומה כראוי, והדבר נחשב כהרשאה מכללא. הם, ורק הם, מורשים להפריש תרומות בעבור מעסיקם ללא כל הסמכה מפורשת, במקרה שהם חברים והם נשכרו על ידי עם הארץ.
ומהו טעם הדבר? "שהן מטמאין את הגת מיד" - וכאן יש לדייק, שכן לשון "שהן" מבלבלת: לפי הברטנורא אין הכוונה לדורכים, אלא למעסיקים, עמי הארץ השוכרים את הדורכים. הם מטמאים את הגת מיד: משיתחילו לטעום מן היין או מן המיץ, יטמאו את כל הבור והחבית שאליהם נאסף המיץ, שהרי הם טמאים בקביעות בהיותם עמי הארץ. משום כך הרשו חכמים והניחו שהדורכים מורשים באופן אוטומטי - שוב, במקרה שהם חברים, לפי הברטנורא, והמעסיק ששכר אותם לדריכה הוא עם הארץ.
לסיכום: בשיעור זה למדנו כי דברי המחלוקת שבמשנה הקודמת אמורים דווקא "בשלא דיבר", כלומר כשלא הייתה הרשאה מפורשת; אך המרשה את בן ביתו, את עבדו או את שפחתו - תרומתו תרומה, וחידושה של המשנה הוא בלשון "הרשה" (היתר ולא מינוי) ובכך שעבד ושפחה אינם בכלל הנוכרי הפסול. עוד למדנו שהרשאה בדיבור וביטולה בדיבור תקפים: ביטל עד שלא תרם - אין תרומתו תרומה, ומשתרם - תרומתו תרומה. ולבסוף, שהפועלים אינם מורשים להפריש בשם בעל הבית, למעט הדורכים החברים הנשכרים אצל עם הארץ, שהרי מעסיקם מטמא את הגת מיד.